כאבן בשדה את לך רובצת.. קשורה לאדמה ללא יכולת הינתק..
אותך אפשר שם להותיר, בגשם וברוח, אותך אפשר שם להשאיר בדד אין
קץ.
ולא חשוב כמה רבות הפעמים ישבו עליך, ולא חשוב כמה החליקו על
פניך..
תמיד את שבה וחוששת מזמנים, ששוב יקומו וילכו ממך בהם,
עוד פעם כך ילכו מבלי הביט אחור, ויוותרו עלייך.
כל כך קשה לך להיות בטוחה, כל כך אין ביכולתך לסמוך על הבטחות,

בשלל מילים, בלטיפה, כשיש בזיכרונך מקום שם נצרבה הרוח...
אותן רוחות שבאו מן הכפור, אותן רוחות קרות מן המדבר,
אותן סופות שחורות משחור.
הן זיכרונך שבע רק תמרורים, ואי אפשי לך ככה בקלות אותם לשכוח,

ואין ביכולתך אותם כך להטמין, סתם כך בתוך נבכי עבר,
בינות שוחות ותעלות, כאילו הם נידמו, לשלג אשתקד.
הם בליבך חיים, כמו היום קרו הם.
הם בנפשך חרטו סבך של קוצים ודרדרים שוטים.
ואת, קשה לך לקבל כי אפשרי גם גשם,
כי אפשרי מטר מרווה, מטר שאת נפשך יבריא.
ואת מונחת כך מבלי יכולת, לקום ולעשות לך לביתך,
להיות כזו אשר קובעת את הדרך, להיות כזו שבה תלוי הכל.
כל כך בלתי נסבלת התחושה, להיות תמיד תלויה,
תמיד קשורה ברצונו של האחר, בטוב ליבו, ברצונו,
האם עכשיו חפץ עליך הוא לשבת.
ירצה ישב, ירצה יקום, ירצה, אותך לעולמים יזניח.
אינך מאמינה לכך, שאין לך כבר ממה לפחוד.
אינך מאמינה, כי בו את יכולה לבטוח.
אינך מאמינה שאת חפצך רוצה הוא למלא, מתוך עצמו,
ולא מתוך חמלה, או מחשבה על חוב שיש עליו לפרוע.
רוצה את להיות כבר רגועה.
רוצה מאד לסמוך עליו, רוצה,
שאת ראשך תוכלי בשקט בכתפו לתמוך,
ללא חשש כי לראשך ייתן הוא כך לצנוח.
רוצה את להיות שלווה,
ולא תמיד להיות פקוחת עיניים לרווחה,
ולא להזדקק לכך שלא תוכלי אותן אף פעם לעצום,
כמו אותו שומר אשר צריך על המשמר תמיד להיות נוכח.
רוצה את כך את שתי עיניך לעצום בשקט, בידיעה,
כי תמצאי אותו שם גם בהיפקחן,
רוצה, שלא תחזור שוב לעולם אותה תחושה חונקת,
שאת נותרת מאחור, זנוחה זרוקה ככלי אין חפץ, כאבן בשדה,
שרק עוברים כך לידה וממשיכים אי שם.
אין בכוחך שוב לעבור את כל אותה התופת.
אין בכוחך לשוב לתוך אותה שממה. אין בכוחך לתת את עצמותך,
שוב להטיל אותה על אם הדרך, על אדמה שחונה, על אדמת טרשים בלב
הערבה.
אותה האבן כבר כל כך רוצה בשקט. אותה האבן כבר חייבת ברגיעה.
ואם עוד פעם, רק עוד פעם, יזניחוך כמו בעבר,
תתמוססי לאפר דק, ולא נודע כי באה לקרבה,  
וכי הייתה כאן פעם אבן, עליה כך ישב אותו ההלך, עובר האורח
במדבר.
רוצה את כבר להיות צוחקת, מבלי אותו חשש בלב.
רוצה את כבר לשכוח את אותו כאב,
שכך ליווה אותך לאורך חודשים, ומבטיחים אותך ממנו, חדשות
וחדשות לכל בקרים.
מדוע זה אין ביכולתך את האמון כך להפנים.
מדוע שוב ושוב את כך בודקת .. כן? האם?? האם המנגינה החדשה היא
אמיתית..
האם הנעימה החדשה תהיה כאן לתמיד? האם מותר כך את הראש בשקט
להניח?
ללא שום חרדה ששוב תבוא אותה תחושת כאב חונקת?
אז למה שבה ונשמעת כך אותה הצעקה, זועקת מבפנים, אינה מרפה?
רוצה יותר מכל להירגע, להיות שלווה.
רוצה להיות שלמה ומלאה, כמו האדמה שבה נובטים אותם פירות עתיד,

ואין דבר אשר ימנע מהם לגדול להיות עצים, אשר בצל צמיחת
הענפים,  
תוכלי לנוח ולדעת, ממש לדעת, כי כך, רק כך יהיה כבר לתמיד.