New Stage - Go To Main Page


פתח דבר.

18 בדצמבר, שנת 1994, שעה אחת ושלושים לפנות בוקר.
תחילה הייתה מחשבה, סביבה לא היה כלום, או יותר נכון, אפילו לא
כלום לא היה סביבה.
הייתה זו מחשבה על מחשבה, אשר חשבה שהיא חושבת על מחשבה. ככל
שחשבה יותר, הרגישה צורך לחשוב על עצמה עוד. שמה, כך חשבה, היה
תת-מודע.
כיוון שתת-מודע היה אך מחשבה על עצמו, לא מצא עניין של ממש
בקיום והיה תוהה בצורך שלו בעצמו.
"אם יהיה בי צורך," חשב לעצמו, "יצדיק הוא את קיומי".
כך חשב את מודע.


פרק 1
מייקל דונלד נס

מייקל דונלד נס נולד בשנת 1974, בקיץ. הוא גדל וחי בקיום שהיה
לו בבחינת מובן מאליו ולא היה שונה מזה של שאר בני האדם. מייקל
דונלד נשם, אהב, חלם וחשב. הוא אהב לחשוב וייתכן שזו הייתה
טעותו הגדולה ביותר.
מייקל דונלד חשב על הרבה דברים, הוא חשב על בחורות, הוא חשב על
העתיד והעבר, הוא חשב על עצם קיומו ויום אחד, בטעות, הוא חשב
על מחשבה.
"מהי מחשבה ?" חשב לעצמו, "מהיכן מגיעה מחשבה?"
לתדהמתו גילה שיצר מחשבה על מחשבה.
"אם יצרתי מחשבה כיוון שחשבתי עליה וכעת היא קיימת, יכול להיות
שגם אני מחשבה כי מישהו חשב אותי".
גילוי זה היה חמור מבחינתו, כיוון שערער את עצם קיומו והורידו
או העלהו לדרגת מחשבה בלבד.
"אם שולחן הוא שולחן מפני שכך אני חושב, והוא מוצק רק מפני שכך
אני חושב שאני יודע שהוא. אז אם אחשוב שהוא נוזל, אוכל לעבור
דרכו כאילו היה מים". מייקל דונלד התרכז בשולחן. הניסיונות
הראשונים היו כואבים להפליא וזעזוע המוח שקיבל הוכיח כי הוא
טועה, או לפחות כך חשב.
"אני משתגע," חשב. ואח"כ חשב שלא.
"אני חושב שאולי אין זה שולחן אלא רק מחשבה על שולחן, אבל כבר
קיימת אצלי מחשבה שהוא כך ולכן המצח שלי נראה כרגע כמו תחת של
בבון".
חיוך של ניצחון עלה על שפתיו עת שהוכיח לעצמו שהינו דביל.
"בשביל לחשוב שאני עובר דרך השולחן, עליי לבטל את המחשבה שהוא
שולחן, בשביל לחשוב שהמקרר הוא שוקולד למריחה עליי לבטל קודם
את המחשבה שהוא מקרר." עכשיו הגיע מייקל למסקנה שהוא מבריק.
כל שהיה עליו לעשות, כדי לבטל את המחשבות, הוא לברר היכן
אגורות המחשבות, כך חשב.
מבלי לדעת החל מ.ד. נס את המסע שלו לגילוי מודע.


פרק 2
פוינק

מייקל דונלד נס התעורר עם הזריחה לעוד יום רגיל, מיד חשב כי
אולי רק חשב שהתעורר. הוא ידע שעליו לברר מהו והיכן שוכן מאגר
המחשבות אך במקום זאת חשב על פוינק.
מייקל לא ידע מהו פוינק או אפילו אם קיים כזה דבר, אבל החליט
שעצם המחשבה עליו מוכיחה כי הוא קיים או לפחות שכך הוא חושב.
מייקל דונלד נפל ממיטתו והכאב בצדו האחורי הזכיר לו מיד את
הלקח שלמד אתמול בערב.
בהמשך היום המשיכה המחשבה פוינק להדהד בראשו. תחילה חשב שזהו
הצליל שמשמיע מצח שפוגש פינה של שולחן במהירות גבוהה. אחר כך
חשב שפוינק הוא גמד פוליטיקאי שמוכר מכוניות משומשות בצבע
צהוב. לבסוף חשב שזה הוא בעצמו.
הוא היה משוכנע שפוינק הוא כל הדברים ההם ואף יותר, אך גרוע
מזאת, הייתה לו הרגשה מעצבנת שפוינק היה קיים אצלו כמחשבה עוד
לפני שחשב אותו.
"הייתכן שאני רק מחשבה שחשבה שהיא חושבת את פוינק?"
"פוינק הוא מחשבה של המחשבה שהיא אני, ולכן לא אני חשבתי את
פוינק." זעק בתדהמה. מייקל דונלד ספג מבטי תמיהה מכל עובדי
המשרד, שעד אותו רגע העיזו לקרוא לעצמם חבריו.
"פוינק נמצא בדרגה נמוכה יותר של מחשבה ממני, מעניין אם הוא
חושב על מי שחשב אותו".
פוינק לא התעניין בנושא במיוחד כיוון שהיה גמד פוליטיקאי שמכר
מכוניות משומשות וצהובות לעצמו, תוך שהוא מנסה לבין כיצד הוא
עושה זאת כשהוא בעצם צליל של מצח ושולחן שנפגשים.


פרק 3
המסע הראשון מתחיל

מ.ד. נס שינס מותניו והלך לספריה. זיכרונותיו מהספרייה היו
מוגבלים לספר ילדים דהוי ששימש כרגל ארעית לשולחן הכתיבה שלו
ולזקנה דהויה עוד יותר שזכרה כי שכח להחזיר את הספר וסילקה
אותו בבושת פנים, כשבא לקחת אחר.
חמש עשרה שנים אחרי, הזקנה עדיין הייתה שם ואף כי לא היה בטוח
שזאת היא, היא זכרה את הספר וסילקה אותו שוב בבושת פנים כמו
בילדותו.
בלית ברירה החליט לשבת מחוץ לספריה ולחכות שמישהו חכם יצא משם
בכדי שיוכל להיוועץ בו.
"מי שמותר לו להיכנס לספריה, יכול לקרוא ספרים ולכן הוא חכם"
הסיק בגאוניות. כעבור שעה קלה יצא מן הספרייה רודולף.
רודולף היה ילד שמנמן כבן חמש, שענה למייקל דונלד על משמעות
החיים על ידי ציטוט חסר הקשר מתוך ספר על בלונים סגולים אשר
אחז בידו.
"אם רודולף מבקר בספריה ומשמעות הקיום מבחינתו היא: הבלון עף,
הבלון סגול, הבלון ברח, סימן שהתשובה איננה בספריה או שרודולף
הוא חמור בקנה מידה עולמי." חשב.
מייקל דונלד החליט לשאול מומחה למחשבות. "אדם שאינו מדבר עם
בני אדם אחרים, נאלץ לחשוב כל הזמן" הסיק.
הוא הכיר רק אדם אחד כזה, היה זה הזקן עם הגלויות שממלמל לעצמו
ומראה את גלויותיו ליונים בפארק תוך הסברים מקיפים על בוטנים
אורגניים.
הזקן לא התייחס למייקל מכיוון שלא היה יונה ולא הבין את
משמעותם של הבוטנים האורגניים וחשיבותם בבריאת העולם.
נכה רוח הגיע למסקנה שגם הזקן הוא חמור בקנה מידה עולמי.
"מה גודלו של חמור בקנה מידה עולמי ?" סטו מחשבותיו של מייקל
דונלד, הוא החליט שכיוון שגם רודולף וגם הזקן הם חמורים בקנה
מידה עולמי, הרי שגודלו של חמור מזן זה אינו קבוע ומשתנה בהתאם
לנסיבות.
מייקל דונלד החליט שהוא פילוסופי באופן מדהים, כמו כן החליט
לחשוב לעצמו על כוס קפה שחור.
כוס הקפה הובילה לפיסת עוגה שהובילה אותו ישירות לשירותים
המצחינים של בית הקפה. ביושבו על האסלה המטונפת, נזכר בפסלו של
רודן - "האדם החושב".
האופן בו ישב הפסל היה דומה מאוד לצורה בה ישב הוא והיד שהייתה
מוצמדת לסנטרו של הפסל הוכיחה שגם הוא ניסה לעבור דרך שולחן
תוך שהוא מגלה את עובדת קיומו הכואבת של השולחן כמוצק
במחשבותיו. הכיתוב שעלה במוחו של מייקל דונלד כחלק בלתי נפרד
מן הפסל היה: אני חושב משמע אני קיים.


פרק 4
מחשבה קבועה

הצצה חטופה בשעון קטעה את רצף מחשבותיו של מייקל דונלד וכעת
עלתה רק מחשבה אחת במוחו, הוא מאחר למשרד. הפסקת הצהרים
הפילוסופית שלו עמדה לעלות לו ביוקר.
בהגיעו למשרד חיכה למייקל דונלד המנהל הנורא ארתור מורון, כשעל
פניו חיוך של שמחה לאיד.
ארתור מורון היה גוץ זקן חמור סבר ורע לב. מתוך בדיחות הדעת
קראו לו מרבית בני האדם א.מורון (A Moron = דביל, אידיוט,
אימבציל, מפגר, מאותגר שכלית), כינוי שהיה מעליב אך יחד עם זאת
מדויק לחלוטין. כיוון שהיה ללעג בפי רוב הבריות, הגיע מורון
עוד בילדותו למסקנה שהגורל התאכזר אליו ולכן כל שנותר לו לעשות
היה להתאכזר אל כל מי שרק יכול היה, הוא ביצע זאת בהצלחה
מרובה.
מייקל דונלד צעד באיטיות אל תוך משרדו של מר מורון כשבמוחו
עולה הסבר משכנע.
ארתור מורון לא קנה את זה. מורון לא השתכנע שהוא פוינק של
מישהו, כפי שטען בלהיטות מייקל. מורון ידע אמנם בוודאות ששמו
הוא אידיוטי אך הוא היה בטוח שמעולם לא מכר לעצמו ,או לאחרים,
מכונית צהובה ומשומשת ולכן בנוסף לעובדה שמייקל דונלד איחר,
חשב גם שהוא אידיוט מושלם, או ליתר דיוק אידיוט מפוטר. כעת היה
מייקל דונלד מובטל או במקרה הטוב מחשבה מובטלת.
"לפחות יהיה לי עכשיו יותר זמן לחשוב." חשב באופטימיות מייקל
דונלד.
הוא החליט במהירות שגם ארתור מורון מצטרף לרשימת החמורים בקנה
מידה עולמי, ושוב הביא את עצמו לחשוב על גודלו של חמור מזן
מתרבה זה.
"למרות שגם א.מורון, בדומה לרודולף או לזקן בפארק, הוא חמור
כזה, גודלו הפיסי הוא קבוע ולכן הוא כמו שולחן, מחשבה קבועה
היכן שהוא."
חזר מייקל דונלד לנושא, "הם קיימים באופן הזה כיוון שכך הם
קבועים במחשבתו של מישהו."
מייקל דונלד נשם עמוק, הוא עמד לפני תגלית עצומה.
"מחשבה קבועה היא ידע או במילים אחרות תודעה. אם פוינק קיים
בתודעה שלי, הרי שרודולף, הזקן ואני, וכמובן גם א. מורון,
קבועים בתודעתו של מישהו שהחליט השולחן, בתודעה שלי, הוא
שולחן. תודעה היא המחשבות שאני מודע אליהן, כלומר המודע שלי."

מייקל דונלד נס עוד לא קלט, אך בזה הרגע הוא הגה את קיומו של
מודע.
עדיין היה רחוק מהגילוי שהוא עצמו הוא מודע, אך הוא היה עתיד
לגלות זאת.


פרק 5
מודע, אני?!

חורף, בחוץ ירד גשם. מייקל דונלד נס נולד בקיץ. למרות ששתי
עובדות אלו חסרו כל הקשר בינהן, הבין עתה מייקל דונלד כי הן אך
מחשבות קבועות בכלל המודע שלו ואף במודע בו הוא מחשבה קבועה.
מייקל דונלד חשב כי מודע שכולל כל כך הרבה מחשבות קבועות, כגון
מייקל דונלד נס, רודולף, הזקן והקיץ והחורף, חייב להיות מודע
של מישהו גדול מאוד.
אולי של ענק מזוקן שעסוק בהמצאת בולים לא משוננים, כך שנותר לו
די והותר זמן לחשוב את מייקל דונלד והשאר.
"אם גם אני יוצר במחשבותיי, הרי שהמחשבה שהיא אני והמחשבות
שאני חושב שהן האחרים, משנות כל הזמן את גודלו של המודע שהוא
אנחנו ולכן הוא אינו יכול להיות ענק בעל גודל קבוע." חשב מייקל
דונלד, "אם גודלו של מודע אינו קבוע, יכול להיות אפילו, שמודע
הוא פוינק". מחשבות אלו לא הובילו אותו אלא לבלבול ענק.
מקרר גדול התרסק במרחק סנטימטרים ספורים מרגלו של מייקל דונלד.
לא הייתה זאת יד המקרה כלל וכלל, משהו תכנן זאת בכדי למשוך את
מחשבתו של מייקל דונלד לכיוון מסוים. המשהו הצליח.
לאחר שסיים מייקל דונלד להיבהל, החל לחשוב על המוות. "כמעט
נהרגתי," התנשף בחרדה, "אם הייתי מת, הייתי מפסיק לחשוב וחבל
כי הולך לי לא רע בכלל בינתיים".
הברקה עלתה במוחו, "אם הייתי מפסיק לחשוב, המחשבה שלי שחושבת
את רודולף, הזקן ופוינק מפסיקה הייתה להתקיים ואז הם היו
מבוטלים מבחינתי ובכלל". הוא עצר בדרמטיות ושוב המשיך, "אם
כאשר אני הייתי מבוטל כמחשבה היו מבוטלים כל האחרים כמחשבות
ובכלל, הרי שאני חשבתי וקבעתי אותם. אם הייתי מבוטל, היה מבוטל
גם המודע שהוא אני".
לפתע הזדעק, "אני המודע שלי !". בפעם השנייה בימים האחרונים
הפנו אליו הסובבים אותו מבטי תמיהה ולגלוג. "הם אינם מאמינים
לי, כיוון שאני כמודע חשבתי שהם חושבים שהם אינם מאמינים לי"
חשב מייקל דונלד והחליט, "עליי לזכור לחשוב בשקט, לפחות עד
שאוכל להוכיח לכולם את העובדה שהם בסך הכל מחשבות שלי".
מייקל דונלד נס התמלא חשיבות עצמית, "אם חשבתי את כל מה שקיים,
אני חייב להיות ישות מדהימה להפליא. אני האלוהים שלי. אני
אלוהים. אם אבטל את עצמי, יבוטלו כולם וכך אני אוכיח להם. רק
שאז הם יהיו מבוטלים ולא יוכלו לדעת שצדקתי" הבין בצער מייקל
דונלד.


פרק 6
הזבוב

מייקל דונלד נס רצה בכל מאודו להוכיח את ביטול המודע. לטובת
רצון זה, שילם זבוב חף מפשע, בחייו.
"אני צריך לבטל מודע של מישהו," החליט, "כך אבטל את המחשבה
הקבועה שהיא אותה ישות."
הקורבן היה דרק הזבוב היתום שגילה עניין רב בקיומה המתוק של
פיסת העוגה של מייקל דונלד. מייקל דונלד ביטל אותו בעזרת עיתון
הבוקר.
"ביטלתי את המחשבה שהיא הזבוב" צהל. לאחר רגעים ספורים הביט
בכתם הזבוב שעיטר את מוסף הכלכלה והחליט, "לא ביטלתי את הזבוב
כמחשבה אלא יצרתי מחשבה של זבוב מעוך" מייקל היה מאוכזב, כמו
כן התמלא לבו רגשות אשם על כך שרצח את הזבוב בשם המדע.
לדרק הזבוב לא הזיז הדבר, כיוון שכעת, עניינו בחיים היה להיות
מעוך.
"בכדי לבטל את המחשבה שלי שהיא הזבוב, עליי לבטל את המחשבה
שהיא אני, ובשביל זה אני צריך למות ומכיוון שכעת אני גם רוצח,
מגיע לי למות", חשב בעצב. "מאידך גיסא, יכול להיות שאני טועה
ואם אהרוג את עצמי, אהיה בסך הכל מחשבה של מייקל דונלד נס מת
במודע. חייב להיות משהו מעבר לכל זה, אבל מה?" עכשיו היה מייקל
מבולבל מאוד בנוסף להיותו רוצח, אלוהים ופוינק של עצמו.
הוא עזב את הנושא וחשב על המלצרית החמודה שלא שמה עליו.


פרק 7
תת-מודע.

בימים הבאים חשב מייקל מעט מאוד על הנושא, כיוון שבכל פעם
שניסה לחשוב עליו, היה מבלבל את עצמו עוד יותר וכאב חד, שהזכיר
לו את השולחן, היה מפלח את רקתו השמאלית.
עם הזמן שכח מהנושא לחלוטין אך המשהו לא היה מוכן לעבור על כך
בשתיקה.
מייקל דונלד הלך לישון. הוא התכרבל בשמיכת הפוך שלו, לבד
כרגיל, ושקע אל תוך שינה עמוקה והרת גורל. הוא חלם. הוא חשב
שהוא חולם מבלי שהיה מודע לכך כיוון שישן.
- "שמי תת-מודע" אמר קול שהיה שילוב של קלינט איסטווד וגראוצ'ו
מרקס.
"אני יצרתי את המודע שהוא אתה מתוך צורך אישי להתקיים, כך שגם
אתה יצרת אותי ושנינו יצרנו הכל".
מייקל דונלד רצה להגיד דבר מה, אך הקול השתיק אותו.
- "תקשיב ראש כרוב! שנינו יצרנו אחד את השני ונוצרנו בו
זמנית," והוסיף, "רק שאני עשיתי זאת קודם."
כל שהצליח מייקל דונלד להבין מהשיחה עד כה היה שעליו לשתוק.
- "דרך אגב, סליחה על המקרר. לפעמים אתה ישות קשת-הבנה ואתה
מחייב אותי להשתמש בעזרים ויזואליים."
מייקל דונלד אזר אומץ ופלט "ומה עם השולחן, אה?"
- "זה טמטום אישי שלך" צחק הקול ודעך.
מ.ד. נס התעורר. הוא היה מבולבל קצת יותר, אבל ידע בברור שעליו
לחשוב על תת-מודע. הוא ניסה לדמיין את תת-מודע. בדמיונו ראה את
קלינט איסטווד בטוקסידו עם שני אקדחי קולט והליכה ברווזית.
משום מה, לא נראה לו תת-מודע ישות מבריקה במיוחד.


פרק 8
המסע השני של מ.ד. נס

מייקל דונלד נס התחיל עתה את המסע השני שלו, המסע המודע אל
תת-מודע.
"אם אני יצרתי אותו והוא יצר אותי, מתוך צורך הדדי" והוסיף
בלעג, "רק שהוא קודם (כמה ילדותי מצידו) הרי שאם אחדל, יחדל גם
הוא. אבל, כדי לבטל אותי, אני צריך לבטל אותו והוא צריך לעשות
אותו דבר לי באותו הזמן. אני צריך לשכנע אותו לעשות את זה. אבל
איך?"
"רק רגע, מייקל דונלד נס," פנה אל עצמו בפתאומיות פורמלית,
"תת-מודע לא השאיר כתובת מגורים וגם לא הוראות המפרטות איך
להשיגו בשעת חירום, אולי הממזר מנסה להתחמק ממני כי הוא יודע
מה אני רוצה".
העובדה שישות חשובה כתת-מודע מתחמקת ממנו, ניפחה לו את האגו.
החשיבות העצמית מ.ד. נס מעולם לא הייתה גבוהה כמו ברגעים אלו.
הוא החליט להיות קשוח ולשחק אותה קשה להשגה, שתת-מודע יחפש
אותו.
מייקל דונלד נס, אכן, היה לעתים קשה תפיסה על גבול הפיגור
השכלי הקל. תת-מודע חשב שכל העניין מגוחך לגמרי וכיוון שסבלנות
וזמן לא חסרו לו, החליט לחכות עד שמייקל יקבל קצת שכל ויתחיל
לחפש אותו.
"אולי הוא זקוק לעוד חבטה הגונה בראש משולחן" חשב תת-מודע.
מייקל דונלד נכנס לחדרו, נתקל בשטיח וראשו נחבט בשולחן. הוא
איבד את ההכרה.
- "מייקל דונלד נס, תתחיל להשתמש בכרוב דמוי הראש שיש לך על
הכתפיים, זו אזהרה אחרונה!" צרח עליו תת-מודע.
מייקל דונלד התעורר עם כאב מפלח ברקתו השמאלית המדממת. כל שעלה
במוחו הפגוע הייתה המחשבה שתת-מודע לא היה צריך להיות כל כך
מעליב. אמנם, לא היה שיא היופי או התחכום, אך מעולם לא חשב כי
ראשו דומה באופן כלשהו לירק מכל סוג שלא יהיה ובוודאי שלא
לכרוב.
מ.ד. נס הבין בדרך הכואבת שתת-מודע לא ירדוף אחריו מבלי שישכנע
אותו לעשות כן קודם ובכדי לעשות זאת עליו למצוא את תת-מודע
ולשכנעו.
"אבל אם אמצא את תת-מודע, לא תהיה לי שום סיבה לשכנעו למצוא
אותי במקום שאחפש אני אותו." חשב.
הבנתו קשת התפיסה של מייקל דונלד קלטה שהוא אידיוט.


פרק 9
החלום

מ.ד. נס פגש את תת-מודע פעמיים עד כה. בשתי הפעמים לא היה
במלוא חושיו הוא לא סימפט את תת-מודע במיוחד, זאת כיוון שלא
מצא את המקרר או את השולחן משעשעים כשהם נעים אליו במהירות.
למרות זאת, החליט, היו מניעיו לחסל את תת-מודע מדעיים בלבד.
הוא שמח לגלות שהוא אובייקטיבי לגמרי במעשיו, כמו כן שמח על כך
שהוא עומד לבטל את קיומה של הישות המעצבנת ההיא.
"כאשר אינני בהכרה מלאה, איני מודע לקיום המודע שלי, כלומר,
המודע שהוא אני אינו מודע לקיומו כמודע וכל מחשבותיי נובעות
מעצמי אל תת-מודע ישירות."
כעת עמדו לפניו שתי אפשרויות להגיע למצב שיחה עם תת-מודע:
הראשונה הייתה לישון ולחלום והשניה הייתה לדפוק את הראש בפינת
השולחן.
מייקל דונלד פיתח בזמן האחרון טינה כלפי שולחנות בכלל והשולחן
שלו בפרט ולכן בחר באפשרות הראשונה כנכונה מבחינתו.
מייקל דונלד נס היה קרוב מאי פעם לתשובה הסופית אותה חיפש, אך
הוא לא חשד בכך. הוא התכסה בשמיכת הפוך שלו ונרדם.
- "משרדי תת-מודע סגורים לקבלת קהל עקב שיפוצים." הודיע קול.
"סתם צחקתי, אל תיקח ללב" הוסיף מיד.
עכשיו כבר היה בטוח מייקל דונלד שאינו מחבב את תת-מודע. "מכל
תת-מודע אפשרי שיכולתי להעלות בחכתי, אתרע מזלי וקיבלתי אחד עם
חוש הומור חולני וילדותי." חשב לעצמו.
- "חשבתי שלעולם לא תגיע, או שתבחר לפחות באופציה של השולחן"
אמר תת-מודע.
מייקל דונלד אסף את שברי גאוותו הפגועה ואמר: "באתי לבקש ממך
שתבטל את עצמך."
- "אתה מבקש שאבטל את עצמי מתוך ידיעה מלאה שבכך אפסיק את
קיומי... אתה ברצינות מבקש ממני להתאבד." גיחך תת-מודע.
"למען המדע!" אישר מייקל בחשיבות.
- "למען השם, אתה עדיין לא קולט." זעק תת-מודע.
"לא קולט מה?"
- "אתה אפילו לא קולט שאתה לא קולט." התריס תת-מודע.
מייקל דונלד נעלב. הוא לא הבין מדוע, אך בשל נימת קולו של
תת-מודע, החליט להיעלב בכל זאת.
- "מה אתה?" שאל תת-מודע את מייקל דונלד כאילו היה ילד מפגר.
"אני מודע" ענה.
- "ומה אני?" המשיך תת-מודע.
"אתה תת-מודע, אמנם מעצבן ביותר, אבל בכל זאת תת-מודע." החזיר
לו מייקל דונלד.
- "ומה שנינו?"
מייקל דונלד עצר לשניה וזעק בשמחת גילוי "שנינו מחשבות של
עצמנו על עצמנו שמתקיימות, אחת בזכות מחשבותיה של השניה."
- "יפה מאד, כרובון" ירד עליו תת-מודע. ומבלי שנתן לו הזדמנות
להשיב על המחמאה, שאל "ומה אתה כעת?"
השאלה בלבלה את מייקל דונלד כיוון שחשב שכבר השיב עליה. הוא
שתק.
תת-מודע לא הראה שום כוונה לענות על השאלה במקומו והחלום הפך
לשתיקה ארוכה ומביכה שהופרעה ע"י צלצול השעון המעורר.
מייקל דונלד התעורר. הוא רצה לשוב לישון אך נתקל בהתנגדות מצד
קרן שמש שהאירה לו ישירות לפנים והזכירה לו שיטות חקירה של
הגסטאפו שראה באיזה סרט דוקומנטארי, הוא הכחיש נמרצות כל קשר
למותו של חיים ארלוזרוב ואמר לעצמו בכעס "בוקר טוב, כרובון".


פרק 10
התשובה

מייקל דונלד נס ידע שהוא נמצא במבוי סתום בשיחה עם תת-מודע.
הייתה לו הרגשה שתת-מודע לא יוותר לו הפעם והוא יאלץ למצוא את
התשובה לשאלה בעצמו. בינתיים חשב לעצמו ארוחת בוקר קלילה וביטל
אותה אל תוך בטנו.
הוא לא אכל אותה על השולחן. הוא היה ברוגז עם השולחן.
מ.ד. נס התיישב על המיטה, לקח בלוק כתיבה וסיכם את כל מה שעבר
עליו.
הוא סיכם את פוינק ורודולף. הוא סיכם את ארתור מורון ואת הענק
עם הבולים. הוא סיכם את תת-מודע המעצבן ולבסוף סיכם את עצמו
ואת מודע.
"אם בכדי לדבר עם תת-מודע, גרמתי למודע שלא יהיה מודע לעצמו על
ידי החלום. אז בכדי לבטל את תת-מודע, כל שעליי לעשות הוא לגרום
לתת-מודע שלא יהיה מודע לעצמו. חלום בתוך חלום." סיכם. מייקל
דונלד קפץ בחדר בשמחת ניצחון. הוא איבד את שיווי המשקל וראשו
נחבט בשולחן.
- "זאת לא התשובה, מפגר." צרח תת-מודע. "אתה לא צריך לגרום לי
שלא אהיה מודע לעובדת היותי תת-מודע. שים לב טוב טוב, אני ת-ת
- מ-ו-ד-ע, תת-מודע, אתה צריך לגרום לי שלא אהיה תת-מודע לעצם
קיומי כתת-מודע וגם שלא אהיה מודע לכך. אני תת-מודע למודע שאני
תת-מודע למודע שאני. וכן הלאה."
מייקל דונלד נס שב להכרה. "הלוואי והוא לא היה עושה לי זאת כל
הזמן" חשב בכאב. פתאום קלט "תת-מודע הוא מחשבה של מודע שהוא
מחשבה של תת-מודע וכן הלאה. אני הוא מודע!. אם אני מחשבה של
תת-מודע שהוא מחשבה שלו, הרי שאני גם תת-מודע כשאינני מודע".
מייקל דונלד לקח בחזרה את כל מה שאמר וחשב על תת-מודע, אחרי
שהבין שהוא עצמו הוא זה שירד על עצמו בשיחה עם עצמו. הוא קבע
חד משמעית שהוא דווקא מחבב את תת-מודע.
הוא עצר לשניה בשביל לנגב את הדם ממצחו. "לאחר שאפטר ממודע
בחלום ע"י כך שלא יהיה מודע לעצמו כל שיישאר לי לעשות הוא לבטל
את תת-מודע, שגם הוא אני, על ידי כך שלא יהיה תת-מודע לעצמו.
אז יישאר עצמי שהוא אינו מודע וגם לא תת-מודע אלא מחשבה על
המחשבה שהיא אני. ברגע שיחדלו מודע ותת-מודע יושמד כל העולם או
יותר נכון כל הקיום." מייקל דונלד נס ידע שמצא את התשובה.
הוא חשב שזאת התשובה ולכן כך הייתה.
את שארית היום בילה בציפייה לשקיעת השמש, כדי שיוכל להירדם
ולהשמיד את העולם.


פרק 11
בשם המדע ו...

כשהחלה השמש לשקוע, מצא עצמו מייקל דונלד נס מהרהר במשמעות
המעשה אותו עמד לעשות.
"האם יש לי זכות להשמיד את כל מה שקיים?" נרתע.
"אני יצרתי הכל ולכן מותר לי" השיב לעצמו.
"ובכל זאת, אנושות שלמה של רודולפים, זקנים בפארק וארתור
מורונים אינה חושדת שהלילה תחדל. זה לא מעשה נחמד במיוחד."
התפלסף עם עצמו.
"מעולם לא חיבבתי אותם או את האחרים, שאינם רודולפים, זקנים,
ארתור מורונים או פוינקים, והם כלל לא יידעו שהיו קיימים אי
פעם, כך שגם לא ירגישו בחסרונם של עצמם." ענה.
"אם כן, אתה עושה זאת מתוך טינה? זו נקמה!" בחן את עצמו.
"חס וחלילה!" ענה בהחלטיות, "נקמה היא מילה כל כך מכוערת. אני
עושה זאת בשם המדע."
הלילה ירד. מייקל דונלד נס הלך לישון כשהוא נחוש בדעתו. הוא
ידע שהלילה ייגמר הכל. משום מה חייך.


פרק אחרון
סופו של מ.ד. נס

מייקל דונלד נס התעורר בבוקר שאחרי. הסתבר לו שהכל היה שטות
אחת גדולה ובאופן כמעט מיידי הוא איבד את שפיות דעתו.
מ.ד. נס נעצר בעוון שוטטות והטרדת עוברים ושבים. בבדיקה קצרה
אצל הפסיכיאטר המחוזי נקבע חד-משמעית שאינו שפוי. הוא אובחן
כ-"תמהוני חביב שאינו מסוכן לבריאות הציבור" והוא קיבל אפילו
תעודה שאומרת כך.
את שארית ימיו בילה בפארק, כשהוא מנסה למכור לעצמו מכונית
צהובה ומשומשת שלא הייתה שלו תוך שהוא מאכיל את היונים בבולים
לא משוננים ומתאכזר אליהן עם גלויות של בלונים סגולים בגלל
שלגלגו על שמו.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 5/7/01 16:43
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יונתן מורג

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה