במקום שחור, בתוך שממה שחורה, מעל מים שחורים, צפה מלאכית
לבנה, עם כנפיים שבורות, זוהרת באור חיוור אל מול האפלה
האינסופית.
הגלים סוחפים אותה הרחק.
אל שום מקום.

תמיד בסיפורים הוא שמע, על הלב וצבעו האדום.
אך לבו שלו היה שחור.

פעם, לפני שנים, חיה בתוכו מלאכית קטנה, הייתה מרחפת בשמי לבו,
מאירה את כולו בחן, מתנשאת מעל נוזל גדול וסמיך שמילא את רוב
תאיו, שמו היה 'אהבה'.

יום אחד פרצה בלב סערה.
קולות חזקים ומרעידים של בכי וכאב נשמעו בכל מקום, להבות בערו
בפיתאומיות מעל פני הנוזל, שרפו כל מה שעמד בדרכן. המלאכית
הקטנה התחילה לצעוק בבהלה, פרצה בבכי, מרטה שערות בהסטריה,
חתכים הופיעו בכל גופה, קרעו את שימלתה הזוהרת, שברו את כנפיה.
היא טולטלה לכל עבר, נחבטת באגרסיביות בדפנות הלב, עד אשר מעדה
אל תוך הנוזל הבוער.

דממה.

מאז היותו ילד, שמע סיפורים על הלב, על צבעו האדום.
אכן כך היה פעם לבו.

אי שם, במקום שחור, בתוך שממה שחורה, מעל מים שחורים, מלאכית
קטנה ועדינה עם כנפים שבורות, פקחה את עיניה, הרימה את ידה
ושלחה קרן אור עמומה כלפי מעלה.

פתאום הוא הרים את מבטו וראה...  אותה...
הדבר הכי תמים שראה מימיו.
חיוך קטן, הראשון מזה זמן רב, עלה בחרש על פניו.
הם ניגשו זה אל זו ו...