השירותים אצלנו במשרד ממוקמים בקצה המסדרון, כמו ברוב המקומות,
לא באמצע, בקצה, כדי שהריח לא יתפזר לשני הצדדים, רק לצד אחד.
בשבוע שעבר כשהלכתי בבוקר להשתין, שמעתי את הרעש עוד לפני
שפתחתי את הדלת. אבל כשנכנסתי והדלת נסגרה מאחורי, הרעש היה
בלתי נסבל, יש שם מבנה אקוסטי בכלל לא רע, אני לא בטוח שאלה
שתכננו את השירותים חשבו דווקא על האקוסטיקה אבל יצא להם משהו
מהמם, הרבה יותר טוב מהאודיטוריום בחיפה למשל. הרעש היה כל כך
חזק עד שהתקשיתי להאמין שבסך הכול הוא נובע משפשוף כנפיי
החפייה אחת ברעותה. אבל ככה הצרצרים משמיעים את הקול, משפשפים
תמיד את הכנף השמאלית בימנית ולא להפך, זה מדעי וזה בדוק,
וכולם מאמינים לזה, לא כמו תורת האבולוציה שהדתיים לא מאמינים
בה ואי אפשר לשכנע אותם, למרות שגם היא מדעית ובדוקה, פשוט שני
דברים שונים, מילא, אני מסתבך. הרעש הפריע לי להשתין, חוץ מזה
שהייתה לי כוונה למצוא את הבן זונה הרעשן הזה שמחפש לעצמו
צירצורים בשירותים של הגברים, כי זאת הסיבה היחידה מדוע
הצרצרים מרעישים, קוראים לצרצריות לבוא ולעשות את זה. תארו
לעצמכם שאיזה גבר היה עומד בפינת הרחוב וצועק, 'בואי, בואי,
אני רוצה, אני רוצה'. מישהי הייתה באה? אולי, כדאי פעם
לנסות... היה לי קשה לאתר אותו כי יש שם שני חדרים ועוד משתנה
וכיור וכיוצא באלה דברים שימושיים, והרעש הגיע מכל מקום, יצא
מכנפי החפייה, נתקל בקירות, נזרק לתקרה, הסתחרר באוויר, הסתלסל
והתבלבל ונתקע באוזניים כאילו משום מקום ומכל המקומות. ואני
כידוע, קצת חירש באוזן אחת, ויש לי על כך אישור רשמי מהצבא,
וכאלה שחרשים קצת באוזן אחת, לא מסוגלים למקם את הכיוון הנכון
ממנו מגיע הרעש. לכן החלטתי לפעול בשיטת האלימינציה והתחלתי
להתקרב לכל מיני מקומות ולהרעיש בכוונה, כי יש לצרצר אברי
שמיעה ברגליים הקדמיות, זה מדעי וזה בדוק, רק שאני לא מבין איך
הוא לא נעשה חרש מהרעש של עצמו. בעצם זה כנראה כמו הנחשים שלא
רגישים לרעל של עצמם, ככה אלוהים ברא, מאוד מתוחכם, ואולי
האבולוציה בראה? שאלה טובה אבל לא לעכשיו, כי זה מפריע לי
להתרכז ולאתר את הצרצר. המשכתי בעקביות, בנחישות, באמונה
ובזקיפות קומה בשיטת האלימינציה, עד שהתקרבתי לסל של ניירות
הטואלט המשומשים, הרעש נפסק לפתע ושלווה ירדה על השירותים. לא
הייתה לו ברירה הוא היה חייב להיות שם, הזזתי ברגל את הסל ואז
בבת אחת נפגשנו. הוא היה קטן, שחור, מכוער, מרושע וחרמן, מין
הכלאה משונה בין מקק לזבוב. חשבתי לחסל אותו במעיכה רבתי אבל
פתאום הבנתי שחוץ מזה שהוא קטן, שחור, מכוער, מרושע וחרמן הוא
גם טיפש. איזו צרצרית תסכים לבוא ולהזדווג איתו דווקא מתחת לסל
של ניירות הטואלט המשומשים? בפרינציפ אני לא הורג חרמנים
טיפשים, כי יש המונים כאלה בכל מקום, והרי כתוב: 'גם אם תכתוש
את האוויל במכתש, בין הריפות, לא תסור ממנו איוולתו,' ואני
מאלה ששומעים לחוקים קדמוניים. חוץ מזה התחיל פתאום להציק לי
השקט, לא ידעתי שהשירותים אצלנו כל כך שקטים כשאין בהם צרצרים.
מה אכפת? חשבתי לעצמי, הרי אני לא נמצא כל הזמן בשירותים,
שיצרצר לו המטומטם, בין כה וכה אף אחת לא תבוא. חוץ מזה, זה
היה מין מבחן מדעי לבדוק כמה זמן הוא יצרצר, עד שיבין שאין לו
שום סיכוי לתפוש צירצור טוב במקום המחורבן הזה. אתם חושבים
שבאמת הצרצרים קוראים לזה צירצור? אני לא שולט בשפת הצרצרים
אבל זה נשמע לי שם יותר נימוסי מסתם... אתם יודעים מה. החזרתי
את סל הניירות למקומו ותכף הוא התחיל לצרצר, משפשף את כנפי
החפייה שלו אחת בשנייה, ועושה רעש של גיהינום. אם היה לו שכל
היה משפשף משהו אחר, שהרבה זכרים חרמנים כמוהו אוהבים לשפשף
כשהם בשירותים, וגומרים עם כל העניין, אבל מה כבר אפשר לצפות
מצרצר עם שכל של צרצר? אז יצאתי מהשירותים וחזרתי למשרד, משאיר
אותו שם עם הרעש הבלתי נסבל שלו. למזלי, מרוב רכיבות על
אופניים, יש לי קצת בעיה בפרוסטטה, לא, לא משהו מיוחד אבל בכל
זאת אני צריך ללכת להשתין לפחות כל חצי שעה, כך שהייתה לי
אפשרות לבצע מעקב מדעי. הוא לא הפסיק לצרצר בכלל, עקשן וחרמן
לעילא. בהתחלה, כשהייתי מתקרב לסל הניירות, הוא היה מפסיק לכמה
שניות, אחר כך זה הפסיק להפחיד אותו והוא היה מפסיק רק כשמשכתי
את הידית והורדתי את המים. בסוף גם זה לא הזיז לו, הוא התרגל
אלי והיה מצרצר בלי הפסקה, כאילו ההפסקות הקטנות האלה חיבלו
בסיכוי שלו למשוך לשירותים איזו צרצרית חמודה. אבל הוא באמת לא
תפס שום צירצור, כי כמו שחשבתי אף צרצרית לא הגיעה, כי גם אצל
הצרצרים הנקבות יותר חכמות מהזכרים והן לא מוכנות לעשות את זה
במקומות בלי רמה. ואז כל העסק התחיל להימאס לו וכשנכנסתי אחרי
הצהריים, הרעש שלו כבר היה הרבה פחות חזק ואפילו ניראה לי שהוא
זייף קצת באוקטבות הגבוהות. בסוף, לפני שהלכתי הביתה הוא הפסיק
לגמרי, היה נורא שקט בשירותי הגברים. חשבתי שהוא הלך גם כן
הביתה, אבל כשהזזתי את סל הניירות ראיתי אותו שם, קטן, שחור,
מכוער, מרושע, חרמן, טיפש ושתקן. אז ריחמתי על התסכול שלו
ודרכתי עליו וזהו, הוא התפוצץ ברעש האחרון של חייו חסרי
התכלית. פשוט היה לו מיקום מחורבן כמו שהאמריקאים תמיד אומרים
שהצלחה של עסק תלויה בשלושה דברים: לוקיישן, לוקיישן ולוקיישן.

שיט, האמריקאים המחורבנים צדקו גם הפעם...