חתיכות הנייר הקטנות התעופפו להם יחד עם העשן, יוצאים מהארובה,
מעלה, ומעלה, וכבר מתאחדים עם העננים. באותו ערב, התחילה סערה,
היא קיוותה בליבה, שחתיכות הנייר, שנשרפו לפני רגע, ייפלו יחד
עם טיפות הגשם הזעירות, שנקשו לה על החלון. היא התיישבה על
מיטתה, צילבה את רגליה, הדקות והחלקות, והביטה בציפורן בוהנה
המושלמת, בידיוק משוייפת נכון, בצורה הנכונה, המדוייקת, ממש
כמוהו.

היא הבחינה מזווית העין שלה, במעין פיסה לבנה, מיד פתחה את
החלון, וחטפה את פיסת הנייר שראתה. על הנייר ראתה רק את דיו
מרוח. מיד קמה ממטתה, לקחה את הנייר הטואליט וניגבה ככל שיכלה
את הדיו. לאחר דקות ארוכות שנראו לה כשעות, הצליחה להבחין
באותיות, היא ניסתה לקרוא, הכל היה כל כך מטושטש, והנה, ממש
עכשיו, משאלתה התגשמה, בנייר כבר יכלה להבחין בכתב המושלם שלו,
בחתימתו היפה והמוכרת; "אוהב אותך". ליבה התמלא בשימחה,
לפחות משהו נשאר מאהובה, ממכתביו...
היא הרגישה מאושרת, כי למרות שאביה שרף את מכתביו, הוא לא
הצליח למנוע את האהבה שלו אליה.

עכשיו טיפטוף הגשם החל רועש יותר, אך היא לא שמה לב לכך, היא
הייתה מדי עסוקה ביצירת הסרט בראשה: חתיכות הנייר הקטנות
התעופפו להם יחד עם העשן, יוצאים מהארובה, מעלה, ומעלה, וכבר
מתאחדים עם העננים...