ליום ההולדת שלי, אבא קנה לי גמל.
בהתחלה לא ידעתי איך לקרוא לו. התלבטתי בין שרגא לשמוליק.
בסוף אמא אמרה שעדיף לקרוא לו שרגא.

שרגא לא היה סתם גמל, הוא היה גמל מיוחד, הוא ידע לדבר, לכתוב
ולקרוא.
הוא אפילו אהב לרקוד.

לפעמים שהיה לי עצוב, הוא היה מבשל לי ארוחה, שר לי שירים
ומספר לי בדיחות, העיקר שאני אחייך.

אהבתי אותו מאד, וגם הוא אהב אותי באותה מידה, אפילו קצת יותר,
אבל אכשהו הרגשתי שחסר לו שמהו בחיים, והוא לא שלם עם עצמו.

יום אחד ראיתי את שרגא בוכה.
וואי, באותו רגע, הלב שלי נחצה לשניים, ניסיתי לעודד אותו כמו
שהוא היה מעודד אותי, אבל זה לא עזר.

חשבתי שחסר לו אהבה בחיים, לכן הלכתי לחפש בשבילו מישהי שתשלים
אותו, חיפשתי וחיפשתי בכל מקום אפשרי, ואז ראיתי את ה-"אחת",
קראו לה צילה.

צילה היא נאקה יפייפיה, בעלת ריסים ארוכות ארוכות, שפתיים
מלאות בשר, ולחיים סמוקות.

סיפרתי לצילה על שרגא והיא נורא התרגשה, הפגשתי בינהם והיא לא
הפסיקה לחייך, אבל שרגא עדיין היה עצוב, ואני נשארתי מבולבלת.

צילה ניסתה לדחוף לשרגא לשון, אבל הוא סירב, מסתבר שהוא לא
נמשך אליה, ועכשיו באמת הייתי מבולבלת.

איך אפשר לסרב לנאקה יפייפיה?
ואז בשנייה אחת הבנתי, איך לא עליתי על זה קודם?!
שרגא נמשך לגמלים!

באמת קשה לי להבין איך לא עליתי על זה קודם, זכר שניסה לרצות
אותי ולשמח אותי בחיים?!
כנראה השלתי את עצמי, אבל למדתי את הלקח.

כיום שרגא נמצא במצפה רמון, אי שם במדבר, יחד עם חבורת גמלים
"כמוהו" והם חיים באושר עד עצם היום הזה ואפילו יותר...

מוקדש לעינבל ;-)