וכעת, כאשר עומדים אנו על אדמה זו שכוחת אל, שליחים וקדושים,
כאשר הפנינו עורפנו אל  אותו אל מאוד נעלה, יהוה צבאות, והלכנו
בעקבות רצוננו הפנימי, בעקבות שדי מעמקי תהום נפשנו, עלינו
לשאול עצמנו שאלה מכרעת הדנה בגורל אותו דרדק אגוצנטרי ההולך
ומתבגר הנקרא האנושות: אנה אנו הולכים, מתי ולמה?
"לעידן חדש ונאור" יאמר כל מדען ותיאורטיקן, אך הבה נבדוק
ונתעמק באותם ערכים אותם נחשיב "נאורים".
כיום יש לנו מדע, מדע אשר יאשש כל פחד או ספק, מדע אשר יסביר
את כל מערכות היקום ללא כל מיתולוגיה, קסם או יופי, ללא קיומו
של אל או שטן.
ללא פחד, ללא קדושים, ללא אינקוויזיציה.
יחי האל החדש - כרעו ברך בפני המכונה.
יחי אותו מורד חדש באל שדי, אותו תחליף ארצי חזק אשר מונע
מרצוננו הפנימי ולא מכוחות עליון אשר יעלה אותנו לדרגת גאווה
אותם לא הכירה עוד האנושות!
או שמא נקרא הדבר כבר בשם אחר?

שמא ליווה אותנו הדבר מעריסת האנושות ואף לפנים?
שמא תופס המדע בחיינו את מקומו של אותו המלאך נושא האור מראשית
הבריאה?
אותו לוציפר אשר התקומם על פני אביו וחטא בגאוותו?
שסירב להשתחוות בפני צלמו?
אותו יצור שאול שליווה את הפולחנים השחורים והכישוף אשר היווה
תחליף לאל, אשר סיפק את התשובות במקום המדע של ימינו?
אם כך, עד כמה שברחנו מאותו עידן מיתולוגי של שדים ומפלצות מצא
לו השטן משכן באותם ערכים אותם נכנה נאורים!
ומיד נמשך כעש אל להבה אל אותם ערכים אלו ולא אל ערכי האל,
באינסופיות מתמדת נמשיך ונבחר לאכול מן עץ הדעת טוב ורע.
אותם ערכי המדע הריאלי והפילוסופיה הנאורה של האדם החופשי הלכו
והפכו את עורם חזרה אל חשכת ימי הביניים כשטן הלובש דמות עלמת
חן.
אם כך, עד כמה אירוני כי בבורחנו מחשכת הבורות ומשכן השטן
נפלנו הישר אל זרועותיו.
עד מתי נמשיך ללכת כצאן לטבח התודעה המזויפת?
עד מתי נקריב נשמותינו הרכות, הקדמוניות, הראשוניות על מזבח
הקדמה המערבית?

עלינו לנוח מעט מן המירוץ האינסופי.
מתי בפעם האחרונה עמדנו, לקחנו נשימה ארוכה וספרנו עד עשר,
הבטנו סביב ותהינו על היצירה שמסביבנו?
עד מתי נתכחש לקריאות? לסימנים? לזעקות אבינו?!
זעקות אב המחפש את בנו האובד שהלך לשחק עם חבריו המפוקפקים,
אנו, בניו הבוגדניים של יהוה, עם קשה עורף ובני מרי המה.
שאפו אל תוככם את תמצית קדושת הבריאה, תמצית הקומדיה והכאוס של
היקום.
חושו ברטטי הספירות של קיומכם.
השאירו את הפחדים מאחור, הגיעו אל תחתית נפשכם, שאול קיומכם,
שחררו עצמכם מכל פחד ומוסכמה, מכל עבדות, רחפו אל אהבת האל -
כן, אלוהים, האל, השם, יהוה.
המילה שהפכה בגדר מילה גסה המקלקלת את הטעם הטוב.
חבשו את כובע הליצנים, תחילה במבוכה ולאיטכם - בגאווה!
זרמו עם אותם זרמי גורל כאוטיים המניעים את היקום,
ובדממת חלל נפשכם, הקשיבו ללחישות אהבתו הבלתי מותנית, אותה
אהבה שבה מתבטאת הבריאה כולה.
ואז, בתחתית השאול שאו עיניכם מעלה - וצחקו בקול גדול, צחוק
משחרר, סוחף אשר ימלא את החלל באור...

אני עומד על קצה צוק בחוף הים בקרבת ביתי ומסתכל על השמש שוקעת
בחוף....עומדת בדיוק בין שני עמודי המזח....יוצרת אור זוהר של
קדושה לאורך כל שדה הראייה שלי ואני שומע את הקולות של הגלים
והרוח...את ריח המלח...
אני חש את כל מערכות היקום סובבות סביבי...ואת תמצית הקומדיה
האלוהית מתנהלת בתוכי בצורה אינסופית.
אני עומד שם ולא מסוגל לחוש כלום מלבד הכרת תודה טהורה על כל
אותה תמצית הבריאה אשר נוצרה למעני ולמעני בלבד.
וכן נעשה כל אחד ואחד מאתנו!