רצית לכתוב משהו אמיתי
אז את שוב פה... עם רעש הגלים והרוח שהופכת את שיערך והזוגות
שגורמים לך לבכות והגעגועים
אבל את שוב לא מגיעה אלייך. את שוב לא רגועה.
כולם אומרים לך שאם מישהו ידע איך להכנס פנימה אלייך - זו את.
אבל את לא. את פחות מכירה את עצמך מכולם. את רצה ובורחת וחיה
ע"פ אינטואיציות וויברציות שאת בעצמך לא מבינה. ואיך תוכלי
להסביר את זה למישהו?
פעם האמנת בניסים. פעם היית אומרת "שטויות! הוא עוד יבוא ואז
אני לא אצטרך להסביר" אבל היום... היום את כבר יודעת שתצטרכי
להסביר ורק אז להתחיל לחכות, לחכות שהוא יבוא.
הרבה אנשים לבד
את לא מרחמת על עצמך, חלילה וחס.
את יודעת איך להיות עם עצמך, עד כה נהנתן מאוד ביחד...
אבל אפילו בחורה "מרתקת" כמוך הופכת משעממת בשלב מסויים.
עכשיו כל מה שאת רוצה זה עבודה, לימודים, ילד משהו! משהו
שיעזור לך להפסיק לחשוב, משהו שיגרם ליום לעבור במיחד ימים
כאלה שבת בצהריים. מעולם לא חשבת שזה יהייה כ"כ קשה למצוא
עבודה. את בד"כ כ"כ טובה בלהעסיק את עצמך בשטויות. מעולם לא
חשבת שיגיע היום שתבקשי, שתתחנני שמישהו יעסיק אותך...
אבל זה קרה. זה כבר חודש שאת עושה כאילו יש לך הרבה דברים
לעשות וכאילו את לא חושבת 6-7 פעמים ביום כמה את לא שייכת לפה.
לעולם הזה. לארץ הזו. לעיר הזו. למשפחה הזו..
את כמעט ולא אוכלת דבר. ואת ישנה. את ישנה המון, לילות שלמים
בזה אחר זה כי קר לך ועצוב לך ורע לך ואת בורחת אפילו משקט את
בורחת.
אין לך חברים, לפחות לא כאלה שיודעים הכל עלייך או כאלה שרוצים
להיות איתך למרות זאת.יש לך אנשים לרגע- אנשים לרגעי שקט,
לפלרטוטים, לנסיונות, לצחוקים, לדמעות.. אף אחד לא רואה את הכל
או רוצה לראות. אולי יום אחד הם יפגשו, אנשי הרגע שלך, וישוו
גרסאות ויחשבו שאת השחקנית הכי שקרנית שיש... לא שיקרתי. לכל
אחד יש חלק של החיים שלי, האישיות שלי, הפנים שלך
השקיעה היום נראית כמו התפוצצות
אבל אצלך הכל דומם
ואני לבד