הבעות פנים מצוירות על בד קנבס מתוח היטב מחכות לגאולה.
מחכות כי מחשבות הצייר ישטוף את מוחות אלו השואפים להבין.
אין הן מספרות דבר.
קפואות בזמן עבר.
ממתינות. יום יבוא, הוא כבר מעבר לפינה, ועיניים חמות, עיניים
מבינות יגעו בהן. רק אז, יודע הצייר, אוכל לנוח. עד אותו יום
אצייר לכם מציאות משונה, לא מובנת. אצייר לכם הבעות סתומות,
כאבים ומלחמות.
אצייר לכם מראה,
אצייר לכם בית חם ואוהב. אצייר לכם אהבה ורוח, חום וקור.
אכה בבד בכל כוחי והצבעים יכו בכם חזרה.
יום יבוא, יודע הצייר, יום יבוא ואוכל להניח את המכחול. יום
יבוא ואסגור את מגש צבעי. יודעים זאת גם הצבעים.
וכולם מחכים.
ואתה, בוהה בהם מוכה. מוכנע על ידם אתה עוצם עינייך.
מתי תוכל לראות דרכם אותי?
מתי תוכל לקרוא ללא מילים?
אין הצייר משורר. נולד לתוך עולם אנאלפביתי. עולם קר, דובר שפה
זרה. עם השנים למד לדבר, לכתוב אך ליבו דיבר בצבעים.
הוא צייר לו עולם מופלא של חיות, עצים, שמיים ועננים. הוא צייר
לו גיהינום של ייסורים, כאב וחרפה.
הבעות הפנים עדיין בוהות מן הבד.
אילמות, הן יישארו כך לעד.