עכשיו, כשהכל נגמר אפשר לספר איך הכל התחיל. עכשיו כשכל כך
הרבה כסף שוכב לו בכל כך הרבה בנקים ואני שוכבת על חוף הים אי
שם בפלנטה אפשר סוף סוף לומר את האמת. הרבה חברים היו לי
בתקופה הזו, אבל אף אחד לא ידע מה אני עושה במשך שלוש שנים.
בערך 3147 אנשים  הבינו במה אני עובדת, אבל בשביל כולם זו
הייתה שנייה אחת מאוחר מדי.

במשך שלוש שנים הייתי סדרנית העבודה של המוות. לא של המוות
בכבודו ובעצמו שליחו של האל, אלא של מוות אחר, אחד כזה שנברא
לו משיחות ארוחות צהרים בעבודה. עם המוות הזה, במשך שלוש שנים
ביצעתי משימות שאתם הזמנתם ועליהן שילמתם, ועכשיו, אפילו שלא
תמו כל המשימות, הגיע הזמן לנוח.

ההתחלה הייתה לפני שלוש וחצי שנים בערך, ישבתי לי בארוחת
הצהרים כהרגלי עם ש' והחבורה הקבועה שהצטרפתי אליה באותה
תקופה, וכהרגלנו סבלנו מהפרעות עיכול עקב מראות קשים. יש אנשים
שאתה פשוט  מעדיף לא לראות אותם אוכלים. או לראות אותם כשאתה
אוכל.  או לא לראות אותם בכלל. כהרגלנו, התלוננו על המראות
הללו, אבל לא יכולנו שלא להסתכל. כמו תאונה, רק שבשעה 12:10 זה
הפך לתאונת שרשרת והמעיים התמלאו חומצה. אחרי שסיימנו לשפוט את
קורבנות האופנה התורנים, שבאורח מפתיע היו קבועים, עברנו לשוחח
על זוגיות ובו במקום הוזהרתי לבל אתחתן עם מישהו שאינו יתום
ו/או בעל נכסים על שמו. ככה זה כשעובדים בחברה למידע עסקי, גם
הזוגיות מחושבת לפי מידת סיכון בהתקשרות. ש' הצהיר באבירות לא
אופיינית שאם אני אמצא אחד בעל הורים עשירים אך בחיים - הוא
ידאג להפוך אותו ליתום.

חצי שנה מאוחר יותר, ביוני, ש' חגג יומולדת 32, ואני קניתי לו
להביור. משהו קטן ופרקטי שהוא תמיד רצה. תמיד היה לי חוש טוב
למתנות, זכרתי כל דבר שאנשים אמרו שהם רוצים כמתנה ונהגתי
להביא את זה לראויים לכך בתזמון הנכון. זה אפילו לא היה מסובך
מדי, בעידן האינטרנט אני יכולה לקנות את דודה שלכם במכירה
פומבית. ישבנו וצחקנו על מה הוא יעשה עכשיו כשיש לו להביור .
התשובה הייתה ברורה. התאמנו על כמה אנשי מכירות, קצת על השירות
לקוחות שתמיד הפריעו לנו לאכול בעצם קיומם ואז הבנו שאת התחביב
הזה רצוי וכדאי (כלכלית) למסד.

גייסנו שני ילדים לפני גיוס שרצו להרוויח קצת כסף ושלחנו אותם
לחלק פליירים. מסתבר שאם מוציאים חשבונית מסודרת אז גם רצח הוא
עסק מוכר במע"מ. אני ישבתי בבית וריכזתי את הבקשות שלכם. אתם,
שכל כך חיכיתם כנראה ליום בו מישהו יעשה כבר את העבודה הזו
בשבילכם ומהר, עניתם לדרישות שלנו בדייקנות והבאתם בזריזות את
שם האדם, תמונה והכסף. הרבה כסף. שלחתם הכל במעטפה חומה לתיבת
הדואר שפתחנו במיוחד למשימה, ואני הייתי יוצאת פעמיים ביום
לאסוף את הבקשות.

ראשון עד רביעי בין שמונה לתשע הייתי יושבת בבית, פותחת מעטפות
מחשבת ומסדרת את הימים הבאים. ביום חמישי הייתי מסיימת עד שבע
כדי שאוכל לצפות במשחק הכדורסל. צריך גם להנות קצת בחיים, אחרי
הכל העבודה היא לא הכל. בהתחלה קיבלנו פנייה בשבוע ותוך
חודשיים העסק תפח ויצא לנו להתמודד עם 50 בשבועו גם יותר. במשך
שעה תכננתי את הלוז של ש' לימים הקרובים. רוב העבודה הייתה
במרכז ואת כל השאר ריכזתי לש' בימים קבועים. את יום ראשון הוא
העדיף לעשות בצפון ואת חמישי בדרום פעם בשבועיים. בדרום הייתה
פחות עבודה כי שם העבודה התבצעה מעצמה.

לפעמים כשהתחשק לי לקחת יום חופש ולא הייתי צריכה ללכת לבנק
ולדואר, הייתי נוסעת אחריו לראות איך הוא עובד. הוא מעולם לא
ידע שאני שם, פשוט רציתי לבדוק מקרוב איך העסק עובד.

זה היה מתחיל בכניסה לבניין. ש' היה מזמזם בפעמון ומציג את
עצמו בתור מתרים. תוך חצי דקה הוא כבר עמד מול העבודה שלו.
מעולם לא כיסה את פניו ומעולם לא דיבר. לפיתה קלה באזור
הכתפיים גרמה לעבודה לאבד הכרה, ואז תוך דקה מלבד גחלים, לא
היה שום דבר. העבודה הייתה נקייה, ללא עדים, וללא עקבות. כמו
שצריך. בסוף כל שבוע ש' דיווח לי האם בוצעו כל המשימות, ומלבד
מקרים בודדים, סידור העבודה השבועי היה מתויק בשלמותו.
אתם בטח תוהים איך זה שתמיד ידענו להגיע כשהאיש אותו ביקשתם
לסלק מהדרך היה בבית, ער ולבד. ובכן, אז גם כיום כשהעסק סגור
אין לי כוונה לגלות סודות מקצוע. אין לדעת אם ומתי נרצה לחזור
לעבוד, ומקצועיות היא משהו שרוכשים ולא מעבירים כל כך מהר
לאחרים.

ביום שבת אהבתי לשבת ולכתוב את כל החשבוניות ולטפל בכל נושא
הנהלת החשבונות. על החשבונית שקיבלתם לביתכם היה כתוב "ל.ש.
ציוד לאומנות" וליד הסכום הקבוע כולל מע"מ היה רשום באותיות
דפוס אדומות "תודה שקניתם ל.ש! מקווים שתרכשו ממיטב מוצרינו
שוב".  אם מישהו היה עושה בדיקה היה מקבל נתון מדהים בו 0.141
אחוז מכלל תושבי המדינה התחילו לעסוק באומנות באופן מסיבי.

לעיתים  גם אני הייתי יוצאת לעבודה. לפעמים הייתה כל כך הרבה
עבודה שלא היה מצב שאפילו ש' יסיים אותה בזמן, אז לקחתי את
הלהביור שלי ויצאתי לעבוד. בלי רגש, בלי סנטימנטים ובעיקר בלי
דיבורים. את רוב העבודות אני זוכרת לפרטים קטנים. אולי זה
הזיכרון שלי ואולי זו מין תחושה שלי שאומרת שלכל מת צריך להיות
זיכרון אחרון. אז לי יש את הזיכרונות האחרונים של כולם. כל
אותם 3147 עבודות שהיו לי זכורות לי במקום, בלבוש, בריח ובמבט
המופתע. זו אחת הסיבות שהחלטתי לנסוע. מאוד קשה להסתובב ברחבי
הארץ בלי לומר "היי - פה עבדתי, וגם פה וגם פה" בלי להסביר.

בשיא הפריחה של העסק הגענו  ל- 200 עבודות בשבוע ואלו היו
שבועות קשים מאוד, בעיקר פיזית וכל הנסיעות האלו מקום למקום,
קשה קשה. אולי בגלל זה החלטנו אחרי שלוש שנים שהגיע הזמן
לעצור. כבר היה לנו מספיק כסף לחיות עוד 70 שנה בלי דאגה
ושנינו כבר היינו מותשים. המוות אינו מחוסר עבודה אבל אנחנו
נותרנו מחוסרי אנרגיות.
בלי הרבה דיבורים חילקנו ביננו את הכסף והמשכנו כל אחד לדרכו.
ש' נסע לאירופה לחיות שם את החיים הטובים ואני נוסעת כבר חצי
שנה בעקבות הקיץ. לפעמים אני מקבלת ממנו איזה מייל קצר ולפעמים
אני שולחת. אחרי שלוש שנים ביחד באש ובעשן כל אחד צריך מנוחה
האחד מהשני.

ולפעמים, כשאיזו צעקנית אחת בחוף מפריעה לי לשקט או איזה איש
אחד מסתיר לי את הים, אז ככה רק לפעמים אני מוציאה את להב-יורי
שלי...