מישהו רודף אחרינו.
אין לי מושג למה, מיהו, מי אנחנו אך מה שבטוח זה שמישהו רודף
אחרינו... הוא חמוש באקדח די קטן שנראה מעט צעצועי.
נכנסנו לאיזה בית. הבית חשוך.
אני, כמו בכל עת מצוקה, מגיבה בחוסר הגיון שלו ומוצאת מחבוא
בקטע האור היחידי בבית - האור שנכנס מהדלת... (שהותרנו פתוחה
כמובן)
אני רואה אותו לפני שהוא יורה, עדיין לא מזהה
הוא יורה לעברי אך באופן מפתיע מפספס
חושבת לעצמי "עכשיו כבר אין לי מה להפסיד" ויוצאת בהליכה
איטית ושקטה מהחדר
תופסת איזו מישהי בצוואר ומצמידה לה אקדח צעצוע לראש
לא. יותר עלוב. אקדח הצעצוע הפוך!
אני צועקת משהו לעברו. הוא שם לב שאני מכוונת את אקדחי על
מישהו אך משום מה לא לכך שמדובר באקדח צעצוע או שאני מחזיקה
אותו הפוך?!
הוא עושה עצמו נכנע וממלמל משהו ואני חושבת לעצמי שאולי זה
הרגע להפוך את האקד... הוא שם לב! האישה נמלטת מידיי- גם היא
באדישות- והאיש יורה בי מטווח 0 בבטן.
כל הנמצאים במקום עדיין רגועים
אני נופלת על הרצפה, עדיין בהכרה והאיש והאישה עומדים ומסתכלים
עליי. אני מבקשת בשקט (לא כי אני לא יכולה לצעוק, פשוט כי אין
שום צורך בדרמה) מהאישה שתזמין אמבולנס בזמנה החופשי... ועוצמת
את עיניי בחיוך עצוב...
טורקים.
איצטדיון. אני עם הטובים או הרעים?
אני הולכת לפוצץ את האיצטדיון! למה? מה זאת אומרת למה? בתור
מחבלת טורקיה באיצטדיון כמה אפשרויות כבר יש?! אז אני רצה
מאחורי הספסלים ופוגשת טורקי. בחדר.
שולפת את החרב המעוגלת שלי ו..