ביער אחד בקצה הפלך, גרה לה דוכיפת. והדוכיפת הייתה יפת זנב
ויפת כנפיים וכתר של זהב לה לראשה. בכל בוקר הקפידה להבריש את
נוצותיה, והייתה מושחת אותן בשמן, כדי לשמר את צבעיהם היפים.
ושלל צבעים היו בנוצותיה. כחול וירוק וטורקיז וחום וצהוב,
מגוונים שונים, התערבבו בנוצות שבכנפיה ובזנבה. אבל יפה מכל
היה כיתרה. כולו היה עטור נוצות זהב נוצצות.
והדוכיפת, למרות יופיין הרב של נוצותיה, לא הייתה יהירה כלל.
תמיד הייתה מוכנה לעזור לכל בעל כנף אשר הגיע אליה בבקשת עזרה.
בין אם ביקשו גרגר או זרעון שהיו ברשותה, בין אם רצו בעיצה או
בשיחה.
וכל בעלי הכנף ששכנו ביער, ידעו, כי תמיד אפשר לפנות לדוכיפת,
וכי תמיד ייענו בחיוב. הייתה הדוכיפת מטיילת ביער, וכל מי
שפגשה, הייתה מברכת אותו לשלום, והיה מברכה ומחזיר לה שלום.
וחיבה רבה נודעה לה מכל שוכני היער. לכל מסיבה וחגיגה שהייתה
למי מהם, מיהרו והזמינוה, ומאד שמחו  כאשר הייתה מגיעה לאותו
אירוע, נישקוה וחיבקוה, ואף היא לא השיבה פניהם ריקם. תמיד היה
חיוך על שפתותיה, עיניה ברקו, וכל מי ששהה לידה, היה נדבק
בעליזותה ועליצותה.
וכך עברו להם הימים.
יום אחד הלכה ביער, ולא שמה אל ליבה, כי החשיכה עומדת לרדת.
פתאום גח מאחוריה זאב וניסה לתופסה. רצה כל עוד רוחה בה, אך
הזאב היה מהיר  ממנה ותפסה, ונעץ בה את שיניו. מבלי דעת,
הצביעה הדוכיפת בכנפיה אל העץ שמעליה, וכשהזאב הרים את ראשו על
מנת להסתכל להיכן שהצביעה, מיהרה והניפה את כנפיה והתעופפה אל
העץ. הזאב הסתובב סביב העץ עוד שעה ארוכה, ולבסוף הבין כי פרח
לו הטרף מבין שיניו, נהם ונהם והלך לו.
הדוכיפת המשיכה לשבת על העץ כל הלילה, כולה רועדת וזבה דם.
עמוקים מאד היו הפצעים שהותירו בגופה שיניו של הזאב. רק כשהאיר
השחר, העזה לרדת באיטיות מהעץ, והלכה, שורכת רגליה בקושי רב,
ולבסוף הגיעה לביתה.
ימים רבים לא יצאה מפתח ביתה. מחכה שהפצעים יגלידו. ימים רבים
הסתתרה מכל שוכני היער. והם לא הבינו למה, כי מיאנה לספר.
ובוקר אחד הרגישה, כי יש ביכולתה לשוב ולצאת. יצאה אל השביל
שביער, וכל מי שפגש בה, שמח מאד לקראתה. והימים עברו, והכל שב
לקדמותו. שוב הייתה עוברת כל יום בשביל, שוב הייתה מקדימה שלום
ומברכת כל מי שפגשה, וכולם ליבבוה בברכתם ובחיוכם.

יום אחד, הגיע ליער עורב חדש. והעורב בא מארצות רחוקות. בעודו
עף עם חבריו, הרחיק יום אחד מהם, איבד את הלהקה, ואיבד את דרכו
בחזרה, ליער מגוריו.
כל שוכני היער קיבלוהו בברכה, ומיהרו לאמץ אותו לחברתם. אך
יותר מכל קיבלוהו באהבה, הדוכיפת והירגזית, חברתה הטובה. שתיהן
אהבו להשתעשע בשיחות קלילות ובדילוגים עליזים, בחברת בני כנף
אחרים.
ערב ערב היו השלושה מתענגים על הבילוי המשותף. והירגזית
והדוכיפת היו משלחות בעורב את לשונן החדה במילים ובמשפטים,
והעורב לא היה טומן את לשונו בחיכו, והיה מיטיב להשיב להן
באותה מטבע.
והשמחה הייתה רבה.
עברו הימים, ופעם אחת, ללא כל אזהרה מוקדמת, דפק העורב על דלתה
של הדוכיפת, ושאל בנימוס רב אם הוא יכול להיכנס. הדוכיפת  פתחה
את דלת ביתה לרווחה, כשחיוך רחב על פניה, והזמינה את העורב
להיכנס. היא ערכה לכבודו שולחן, והניחה  עליו את כל התופינים
והפירות שהיו לה במזווה. הלכה והכינה קנקן מי דבש, קירבה את
כורסתה אל הספה עליה הסב העורב, רכנה לעברו בתשומת לב מליאה,
מאותתת לו, כי כולה אוזן קשבת.
העורב נטל מהכיבוד בצניעות, לגם לגימה ממי הדבש, ולאחר זמן פשט
בביישנות את מעילו מעליו. לתדהמתה ראתה הדוכיפת, כי כל נוצותיו
מרוטות, ועורו החשוף גלוי כולו. והעורב החל מגולל את סיפורו
בפני הדוכיפת, והסיפור היה עצוב מאד.
הדוכיפת נדהמה לשמע הסיפור. היא הייתה בטוחה, כי העורב קל דעת
ועליז הוא, כי כך הצטייר לה באותן שיחות שהעבירה ערב ערב איתו
ועם הירגזית. והנה פתאום מתברר לה, כמה הוא עצוב ומוכה. חככה
בדעתה וחשבה, מה יכול לעזור לו בעיצבונו. ולפתע הבריקה בראשה
מחשבה. אספר לך סיפור, אמרה לו. וזאת יש לדעת, ידענית גדולה
הייתה הדוכיפת בסיפורים. רבים וטובים אהבו לשמוע את סיפוריה.
ויותר מכל אהב זאת הינשוף, איתו בנתה אין סוף סיפורים יחדיו.
הם היו מספרים זה לזו סיפורים, כששניהם מתגלגלים מצחוק, כל אחד
משנינותו של השניה והפוך. ולאחר זמן, חדלו מכך, מאיזו סיבה
שנשכחה מזיכרונה.
ישבה הדוכיפת עם העורב כל הלילה, וסיפרה לו סיפור. והעורב נראה
כמקשיב קשב רב. לעת בוקר, קם העורב ממקומו והודה לדוכיפת
במילים נרגשות. אך הדוכיפת ראתה שעדיין העצב רב בעיניו. מבלי
לחשוב הרבה, שלפה הדוכיפת נוצה מזנבה והושיטה אותה לעורב.
העורב לא יכול היה להסתיר את שמחתו. הודה לה, ושב והודה לה,
פתח את דלת הבית, ורץ בשמחה במעלה השביל.
שמחה הדוכיפת מאד על כי עלה הרעיון במוחה.
וכך החל להיות ערב ערב. העורב היה בא אל דלתה, דופק בנימוס,
והיא הייתה פותחת את דלתה בפניו. הכיבוד כבר היה מוכן מבעוד
מועד על השולחן. והשיחות שביניהם התגלגלו. הוא היה מספר לה על
תלאותיו, היא הייתה מספרת על תלאותיה. אבל תמיד, בסוף הלילה,
כשראתה שהעורב עצוב כשהיה, הייתה תולשת נוצה ונותנת לו.
לאחר כל נוצה שקיבל, היה העורב יוצא מביתה, מהלך בשביל של
היער, ומראה את נוצתו החדשה לכל מי שפגש.
ואחרי שנגמרו הנוצות בזנבה, החלה לתלוש את נוצות כנפיה, וככל
שנתנה לו יותר נוצות, הלך וגבר בטחונו העצמי של העורב. גופו
התיישר, מקורו נישא אל על, עיניו הבריקו, וקולו החל להישמע
ברמה.
והדוכיפת לא יכלה לעמוד בפני קסמו שהטיל בה כשבא אליה ללא הוד
והדר, ושטח בפניה את כל עיצבונו, כשהוא מלבבה במילות אהבה
יוקדות לאחר שהחלה לתת לו מנוצותיה. ליבה נקשר בליבו. וככל
שעבר הזמן, הלך הקשר והתהדק.
כשהחלו חבריה וחברותיה  לשים לב שנוצותיה הולכות ומתמעטות,
החלו לדבר על ליבה כי תפסיק להעניק מהן לעורב. הם דיברו ודיברו
על ליבה, שתחל לדאוג לעצמה. הם הראו לה את דמותה בראי, והצביעו
על כל אותם מקומות שהנוצות נעקרו מהם. אך היא בשלה. לא היה
בכוחה לעמוד מול קסמו של העורב. לא עמד בה הכוח לנוטשו.
ולפעמים, כשהעזה להשמיע קול המיה חלושה, ולומר כי כשל כוחה,
וכי רוצה היא ללכת לדרכה, מייד היה העורב לובש שוב את עיצבונו
העמוק על פניו, והיא הייתה נמסה שוב, תולשת עוד נוצה מגופה,
מוסרת לו אותה, וחשה מאושרה שעזרה לו.
לאט לאט הלכו ופחתו מילות החיבובים שבפיו. לאט לאט, החל נוהג
בה כבדבר מובן מאליו. וכבר לא היה יושב איתה בלילות ומשוחח.
וכבר לא היה מקשיב לסיפוריה. לא הייתה בו יותר סבלנות לשמוע את
בעיותיה. הוא היה מגיע, מבקש את הנוצה של אותו יום, ומייד
לכשקיבל אותה, היה קם והולך.
והדוכיפת החלה להיות עצובה מיום ליום יותר ויותר. שוב הפסיקה
לצאת  אל מחוץ ביתה. שוב נתכנסה לה בינה לבינה. לא אכלה ולא
שתתה. הייתה כובשת את פניה בכרית ובוכה ימים ולילות שלמים.
ועם הזמן, החל העורב להופיע בביתה לעיתים יותר ויותר רחוקות.
ועם הזמן, החלו נוצותיה להתמעט. והגיע העת שלא נותרו לה נוצות
מלבד בכיתרה. אך גם אז לא יכלה לעמוד בפני העורב. כל פעם
שהגיע, תלשה הדוכיפת את אחת הנוצות מכיתרה הזהוב, ומסרה אותה
בידיו.
ויום אחד נוכחה, כי לא נותרו לה יותר נוצות. והעורב פסק לבוא.
ישבה הדוכיפת בביתה. ביקשה נפשה למות.
והעורב היה מטייל בגאווה בשביל שביער, ומראה את שלל נוצותיו
לכל רואה.
יום אחד הגיע העורב אל האגם שבלב היער. בלב קל ובראש נישא,
ניגש העורב אל האגם, והביט בבבואתו.
איזה עורב יפהפה אני, חשב לו בליבו. אבל משהו הפריע לו. התקרב
עוד יותר אל פני המים והסתכל בעיון בצלמיתו שנשקפה אליו משם.
הסתובב ימינה, הסתובב שמאלה, ופתאום קלט. פתאום הבין שנוצות
אלו שעליו, אינן מתאימות לו כלל. כך המשיך לעמוד עוד שעה ארוכה
ולהתבונן במים. ורק אז חלפה במוחו המחשבה.
מדוע לקחתי ממנה את נוצותיה? חשב, והחל לחוש אי נוחות. וככל
שחשב יותר, הלכה אי הנוחות וגברה. ובאמת, המשיך וחשב, מה שלומה
היום? מזמן כבר לא ביקרתי אותה.
ובלי לתת לעצמו שהות יתרה להתחרט, קם והלך אל ביתה של הדוכיפת,
ונקש בדלת. הדוכיפת הציצה וראתה את העורב, ומיאנה לפתחה.
למה אינך פותחת לי? שאל העורב.
אני בושה בצורתי. הייתה התשובה מעברה השני של הדלת.
אינך צריכה להתבייש ממני. השיב העורב. הרי נוצותייך עלי הם.
כן, השיבה הדוכיפת, אבל אני נותרתי ללא נוצות, ואין לי יותר
ולו נוצה אחת לתת לך.
לא באתי לקחת ממך נוצה. השיב העורב. אנא פתחי לי.
בהיסוס רב פתחה הדוכיפת את הדלת. העורב נבהל למראה שנגלה
לעיניו.
הדוכיפת עמדה מולו, כולה רועדת, מקור ומבושה, לא תואר לה ולא
הדר. החלוק שעטפה, הסתיר בקושי את גופה ואת עורה הוורדרד,
הגלוי לעין. והדוכיפת ניסתה לסגור את חלוקה בכל כוחה ולהצמידו
אל גופה, כדי שלא יוכל העורב לסקור אותו. אבל העורב לא הניח לה
לעשות זאת.
באתי להשיב את נוצותייך, אמר. רק היום הבנתי שלקחתי ממך אותן,
וכי לא הייתה לי שום זכות שבעולם לעשות זאת.
הוריד העורב מעליו את כל נוצותיה, והניח אותן בצורה מסודרת על
השולחן, אותו שולחן, שכל כך הרבה פעמים הגישה לו עליו את
הכיבוד, אז, באותם לילות קסומים, כשישבו ושוחחו וסיפרו סיפורים
עד הבוקר.
הדוכיפת עקבה אחרי כל תנועה מתנועותיו.
וראה זה פלא. מתחת לכל נוצה שלה שהסיר מגופו, צצה וצמחה לה
נוצה שחורה ומבריקה. נוצת עורב.
בתחילה הסיר את הנוצות מזנבו. לאחר מכן מכנפיו, וכשהגיע אל
הכתר, ראתה, כי שם לא צמחו לו נוצות. ראשו נותר קרח כשהיה, כמו
אז, כשבא אליה לראשונה.
והדוכיפת לא אמרה מילה. רק המשיכה להתבונן בעורב, כיצד הוא
מסיר נוצה אחר נוצה.
ולאחר שהסיר את כל הנוצות, הביט בה העורב, ואמר. זהו. החזרתי
לך את כל נוצותיך. איני חייב לך דבר עוד. קם ויצא.
לאחר שיצא העורב מביתה, ניגשה הדוכיפת אל השולחן שעליו הניח את
נוצותיה. היא ניסתה להשיב  את נוצות הזנב לזנבה, אך ללא הצלחה.
הן לא התאימו לה יותר. כל נוצה שניסתה להשיב לגופה ולא הצליחה,
זרקה על הרצפה. ככה המשיכה הדוכיפת לנסות להשיב לה את כל
הנוצות שהיו על השולחן. מנסה וזורקת, מנסה וזורקת.
כשהגיעה הדוכיפת לנוצות של הנזר, ליטפה אותן באהבה רבה ושמה
אותן בראשה. מייד הן נדבקו לראשה, ונראה היה כאילו לא חסרו שם
מעולם.
אספה הדוכיפת את כל הנוצות הזרוקות על הרצפה, והלכה להשליכן
לפח. בדרכה החוצה העיפה מבט במראה הגדולה שליד הדלת, ונעצרה על
מקומה ללא נשימה. במקום כל נוצה שניסתה להשיב לגופה ללא הצלחה,
צמחה לה נוצה יפהפייה חדשה. ליבה הלם בה בפראות. הסירה את
החלוק העלוב מעליה. הסתובבה מול המראה, ובחנה את עצמה מכל
הכיוונים. הכל נראה יפה כמקודם. אבל כשהתקרבה, על מנת להסתכל
מקרוב, הבחינה, כי ליד כל נוצה חדשה נותרה צלקת קטנה, בדיוק
באותו מקום, שממנו נתלשה הנוצה הישנה, אותה נוצה שנתנה בשעתו
לעורב.
חשבה וחשבה והרהרה, ושאלה את ליבה. מה הותיר בה יותר כאב?
הפצעים הנוראים שהטביע בה הזאב? או הצלקות ממריטת הנוצות לאורך
כל גופה? ועד היום עדיין היא ממשיכה להרהר ואין בכוחה לדעת את
התשובה.
והעורב שב אל האגם, התקרב אל המים, והציץ. הוא ראה לפניו דמות
של עורב ניבטת בו. דמות שנוצותיה שחורות ומבריקות, עיניה
נוצצות, ראשה זקוף, אך אויה, רק עכשיו הבחין שראשו קירח ומרוט
כבראשונה. לא גדלה שם ולו נוצה אחת אחרי שהוריד את עטרת נוצות
כיתרה של הדוכיפת.
ואז הבין לראשונה מה אירע.
לקחתי מהדוכיפת את כל נוצותיה ללא נקיפות מצפון. הותרתי אותה
עירומה, בעוד שאני התהדרתי בהן. לקחתי ממנה את כיתרה מבלי
להתחשב כי הוא נישמתה. אכן, השבתי לה את כל נוצותיה, אבל את
זאת שלקחתי את נישמתה יזכיר לי  ראשי הקרח, בכל פעם כשאביט
במראה.