יצאתי מהמקלחת רטובה לגמרי.  לקח לי שניה לקלוט שאני צריכה
לקחת את המגבת הורודה שהייתה מונחת על האסלה. התנגבתי במגבת
ונעמדתי לי מול המראה הגדולה שהייתה בחדר האמבטיה. הסתכלתי
בעצמי, ובחנתי את הפנים שלי. בחנתי מה חדש, מה ישן, את
העיניים, אולי צבען השתנה, את השיער, אולי הוא התבהר, וככה
ישבתי לי או יותר נכון עמדתי לי מול המראה. לפתע נזכרתי בו,
שמזכרתי היחידה ממנו היו שני קליעים ריקים שעמדו להם על מדף
הזכוכית בחדר השינה שלי. חשבתי איך שרק "אתמול" ראיתי אותו,
איך שרק שיחקתי איתו, איך שרק נגעתי בו. ניערתי את הראש שלי,
ככה מהר ואז החזקתי אותו. פחדתי שהוא יפול. שוב ניערתי את הראש
שלי והחזקתי אותו אבל הפעם ידעתי שהוא לא יפול אבל הדמעות לא
עמדו בזאת, והתחילו לזלוג. התלבשתי ככה מהר, רק רציתי לצאת
משם, מחדר האמבטיה. זה נראה לי כאילו כל דקה או כל שניה שאני
מבלה שם, גורמת לי לחשוב עליו.
שני קליעים ריקים, על מדף הזכוכית בחדר השינה שלי, זה כל מה
שנשאר לי, ממנו.