נדמה לי בזמן האחרון שהכל נהייה מסובך יותר מידי... בהתחלה לא
היו לנו דאגות,אתה זוכר?! היית בא אליי מחבק ומנשק אותי כאוות
נפשך, היית כמוני... חסר דאגות. אבל היום... היום אני ואתה
תקועים בבועה שלא אמורים להיות תקועים בה בכלל. נראה שככול
שאנחנו גדלים יותר...הם מתנהגים אלינו יותר כמו ילדים. כשהיינו
לבד הם לא אמרו כלום בהתחלה, הם אפילו קצת חייכו. עכשיו, אחרי
מעל חצי שנה שאנחנו יחד ושנינו בטוחים שזוהי אהבה אמיתית,
ואפילו הם רואים את זה (רק חבל שהם מתכחשים אליה).
עכשיו... הם מתעמקים (לא כי חשוב להם לדעת כמה אני אוהבת אותו)
הם חוקרים (כי הם רוצים לדעת עד כמה הגענו) הם מחטטים והם
דוחפים את האף ושואלים שאלות שממש לא מתאימות לשאול ילדה בת
18.

למשל אתמול. הוא בא אליי עם זר... זר כזה מהמם... שבחיים שלי
לא ראיתי זר כל כך מושלם. שושנים וורדים וחרציות ושלל צבעי
האדום ורוד וירוק בזר אחד. מה הם אמרו?! "לכבוד מה זה?!" בנימה
ממש לא מעודדת. מה קרה? כבר אי אפשר לקבל זר מחבר בלי להיות
מתוחקרים כאילו הוא רוצה משהו בתמורה?! אז הלכתי לטייל בטבע,
באיזור שאף אחד לא עובר שם, שאף אחד לא מכיר.רק אני והשמיים.
ובכיתי אחרי שהוא הלך,למרות שהייתי צריכה להיות שמחה על הדבר
הנפלא הזה שקיים בחיים שלי.
                     למה ההורים שלי כל כך אנטי?!
הלוא הם אמורים לתמוך בי, במיוחד שאני עוברת את זמן האהבה הכי
משמעותית וחזקה בחיים שלי.

כשהחשיך התיישבתי על גוש בטון מתחת לכיפת השמיים ודיברתי שוב
עם אלוקים. אמרתי לו שזה נפלא.שאני כל כך מודה לו על הכל, אבל
פשוט לא נראה לי שככה צריכה להיות אהבת אמת. שכוווווווווווולם
צריכים לראות אותה. לחוש אותה כמעט כמוני וכמוהו.

וזה פשוט לא ככה.