יותם ק. ואנוכי יושבים בארוחת הצהרים באחד השולחנות שבקדמת חדר
האוכל, משם ניתן לצפות אל הגל האין-סופי המתנועע במעלה ובמורד
המדרגות. יותם סוקר את העולים, תנועות גופם, לבושם ואומד את
תאבונם. ככל שחולפת השעה, מתמעטים העולים ומתרבים אלו
המשתרכים, מלאים ודשנים אל עבר היציאה. מבטו של יותם מרפרף על
פדחותיהם וגוום בחוסר עניין. עיניו אורות כאשר פורץ אל האולם
גל צבעוני ורועש של ילדי בית הספר. בן זקוניו, עמיר בן ה- 7,
מזנק אל ידיו הפרושות לחיבוק.

אין אנו בדיוק מאותו שנתון, אבל אפשר לומר שישבנו פחות או יותר
על אותו הסיר. הדבר הכי קשה לאנשים שכמותנו, אם לחזור אל
השינוי אשר עומד לפתחנו, הוא ההכרח להודות שמתחת לקליפה הדקה
של שותפות ועזרה הדדית וכו' וכו' ובלה בלה בלה מסתתרת לה ותמיד
הסתתרה, תשוקה עזה, אבוי לאותה בושה, לדאוג קודם כל לעצמנו,
לילדינו, למשפחתנו.

יותם אינו די מתוחכם כדי לומר: "כל החיים העבירו לי מסרים
כפולים." הוא בוודאי איננו אמיץ דיו לטעון: "הרגילו אותי לחיות
בשקר." ומה הוא כן אומר? "מרוב בלופים אני עוד אחטוף אולקוס
(והוא חטף)... הם (משמע הוותיקים) מדברים גבוהה גבוהה" השמיע
פעם באוזניי, "אני בטוח שמעניין אותם יותר מה קורה עם הבן שלהם
בנתניה, שפתח עסק למכונות כביסה משומשות, או הבת בנצרת עילית,
או הנכד בשבדיה תחתית, וקצת פחות מעסיק אותם המצב ברפת, בוועדת
שכון או בחברת הילדים".

כשהיה יותם מגיע אל אסיפת חברים (תמיד באמצע השיחה, כהרגלו),
נוהג היה להתיישב סמוך אל היציאה, כדי שיוכל לחמוק, אם שפע
הדיבורים יגדוש את הסאה לטעמו ולרוחו הקצרה בלאו הכי. זה עלול
היה לקרות, בדרך כלל, כשפיני, הפעיל הבלתי נלאה, עמד שוב
להגיע, במסגרת נאומו, אל עניין המטריאליזם הדיאלקטי בהגותם של
מרכס והגל והשפעתו על המעש השיתופי, תוך שהוא משיב לעצמו בצורה
סדורה על השאלה "היכן טעינו?", ומסביר לציבור בפרוטרוט איך
צריך שהדברים יתנהלו, "כך ולא אחרת". או כשאביבה, המחנכת
הדגולה, היתה פוצחת ברינה של נופת צופים והטפת מוסר, כלפי אלו
שיודעים רק לקטר בצד ואינם תורמים לכלל, אבל עוד יש מקום
לאופטימיות, אם רק כולם ידבקו בעקרונות, למשל כמוה...

"אני קולט הרבה טינה לוותיקים בדברים שלך", אני אומר ליותם
והוא עונה, אולי מעט מבוהל: "לא, לא, לפעמים אני כועס בגדול,
אבל... להיפך, אני אפילו מבין אותם קצת. פעם גם הם היו צעירים,
נכון? היתה להם בראש אידיאולוגיה מסוימת, מתאימה לתקופתה.
ובינתיים היה צריך לבנות מדינה ולהילחם עליה, ולקלוט פליטים
מהשואה וחברות נוער מהשוליים, להקים באמצע השממה בתים וחקלאות
וחרושת..."

"בקיצור", אני עוזר לו להשלים את הגיגיו, "החבר'ה לא התפנו
לעצור רגע ולהתעדכן ופתאום, יום אחד פוקחים עיניים ומה רואים?
ילדים ונכדים, שדות ובתים, נכסים וממון. וכשאתה עסוק בעולם
הקטן של הקיבוץ, לפעמים אינך שם לב שהעולם סביבך משנה צורה,
שהעקרונות של פעם אינם תואמים עוד את המציאות המשתנה."

כבר כמעט שעה אנו מסבים לארוחת צהריים, מעשה החורג בהחלט
ממסגרת של מוסר עבודה קיבוצי תקין. "נו, שואל יותם בפעם המי
יודע כמה, אז מה הולך לקרות?" יותם ק. הוא מה שנקרא מלח הארץ.
אוהב את המקום ואורחותיו. הנוף הפיזי טבוע בדמו, והאנשים, גם
אם חלק מהם קשים לו לבליעה, קרובים ללבו. הערעור, או הספק, על
המשך קיומו של הקיבוץ במתכונתו הנוכחית גורם לו סבל של ממש,
פצעיו - פצעי אוהב. ומה אוכל אנוכי, שבעיקר מקשיב ולעתים רושם
מילה פה, מילה שם, להשיב לו?

"תשמע יותם, ינערו את המעיל המלוכלך, יכבסו, יתלו לייבוש, אולי
יתקנו כמה כפתורים, מכסימום יתפרו את הקצוות שנפרמו, גיהוץ קל
וזהו... מה אתה חושב, מהיום למחר קונים מעיל חדש? בסך הכול
אותה גברת בשינוי אדרת." ציניקן אנוכי ללא תקנה; כשקשה להביט
לאמת בעיניים, זה עוזר.

אבל יותם ק. אינו קונה הפעם את הסחורה. "תגיד", הוא שואל, "ואם
יתחילו לשלם שכר דיפרנציאלי, אז המנהלים, שם למעלה, הלא יחלקו
לעצמם את השמנת. ומה זה אומר לגביי? שאשתי ואני מתחילים ממחר
לחפש הכנסה נוספת? ומה אני יודע מהחיים שלי? מי מעוניין במומחה
לזנים של תפוחי אדמה, בעל עשרים שנות ניסיון בפלחה ועוד חמש
שנים במפעל, טכנאי של מחלקת ייצור...? ביג דיל. אפילו קורס
מסודר לא סיימתי."

הנאה סדיסטית קלה אוחזת בי למשמע נימת הרחמים העצמיים שאינה
אופיינית ליותם; האמנם נמס משהו בלבו של האיכר המגושם, קשה
העורף? הוא שותק רגע, מלחלח את גרונו בטיפות מים אחרונות
שנותרו בכוסו ואחר מתעשת ומוסיף בקול רפה: "אם שם המשחק הוא
תחרות, אז למה מחכים? צריך עוד היום להתרגל לרעיון, לא?"

עמוס עוז כתב לא מזמן כי לדעתו הקיבוץ, כגוף שיתופי, סיים את
תפקידו כאן ועכשיו, והוא נהפך בהדרגה לחלק מן העולם התחרותי.
אולי בעתיד, במקום אחר על-פני האדמה, כך בערך כתב עוז, הוא
ייעור מחדש, מכיוון שיצר השיתופיות לעולם לא יסיים את תפקידו
בהוויה האנושית והוא קיים בכל אדם ובכל חברה.

במובן הנפשי, האינדיבידואלי, זו מסקנה לא פשוטה לעיכול. מה
פירוש "הקיבוץ סיים את תפקידו"? פירושו של דבר, כך נדמה לי,
שכבר הרבה זמן, יותר מדי זמן, אנו מתהלכים עם מסווה שמסתיר את
פנינו האמיתיות. והנה הגיעה השעה לקרוע את המסווה, להעניק דרור
ליצר האנוכיי שבנו, לרצון להתמודד, לשאיפה להצליח, לנכונות
להעז.

ומי זה אוהב לקרוע מסכות? החלק העצור שבי, אשר מתקומם נגד
שינויים רדיקליים מדי, החושש מן החיפזון, אומר לי שהדחף
התחרותי הזה אינו צריך לבוא על-חשבון היצר השיתופי, רגש
ההשתייכות לכלל. יש מקום לשניהם תחת אותה קורת גג, זה לצד זה.

ואולי השינוי אינו אלא מין גמילה? גמילה מסם מתוק שמשחרר אותי
ואותך, חברי הקיבוץ, מלקיחת אחריות אישית, מאמונה כמעט פטאלית
בהתבטלותנו כיחידים מול יתרון הרבים. אני לא יודע אם יותם ק.
יאהב כל-כך את המסקנה הזו. הוא אחד מן המכורים הקשים שאני מכיר
לסם הזה, אשר הוזרק אל ורידיו עוד טרם נולד. אבל אין לו ברירה.
גם לי אין. אחרי ככלות הכל אנו מטבענו יצורים סתגלניים,
פשרניים. זה מה שיש ועם זה צריך להמשיך ולחיות. או כמו שאמר
חכם יווני אחד: "הנהר זורם ורגליך לעולם אינן טובלות באותו
נהר."

על-פי הדרך בה רושם מזלגו של יותם שרטוטים בצלחתו הריקה, אני
מנחש כי מחשבותיו נדדו מזמן אל חיפוש פיתרון יצירתי לבעייה
מכנית כלשהי. בדרך אל היציאה אני עוד מנסה לבאר לו את מהות
השינוי על-פי שיטתה של המורה לטבע מכיתה ד': "השינוי הוא בעצם
מין גלגול שכזה, מטמורפוזיס. עד היום היית גולם. עכשיו אתה
פרפר. עוף לך לדרכך."

את הדימוי הזה דווקא אוהב יותם. איני מוכן להישבע שראיתי אותו
מתרחק באושר אל עבר השקיעה, אבל בתור פרפר, או מוטב ציפור
דרור, יש לו כנפיים חזקות, אני חושב.


מרס, 1995

הגלגול על-פי יותם ק. - חלק א'
http://stage.co.il/s/277128