ועכשיו מדברים אצלנו על "שינוי". מכנסים פורומים. מביאים
מומחים ל"שינוי". בוחרים "צוות שינוי". בקיצור, רוח ה"שינוי"
מרחף על פני המים.

יותם ק. הוא איש מאנשי המקום. היו לנו כמה שיחות בזמן האחרון.
"מה זה השינוי הזה", התריס כנגדי, "מהו, מיהו? שינוי מבני,
ארגוני? שינוי השיטה הכלכלית? שינוי אידיאולוגי, מהפך בתפיסת
עולם?" מיתמם הבחור. אני מכיר אותו כבר 40 שנה. "מה מטריד
אותך?" אני מרגיע, "מה העניין? יבחרו צוות, יעבירו החלטות, יש
מי שדואג. תעבוד ביושר, תשתדל להיות בריא ו... זהו זה. תקבל
תקציב, משכורת, פנסיה... יהיה בסדר, אתה לא סומך פה על
האנשים?"

"תגיד", הוא שואל, "אנחנו בני הקיבוץ, כל חיינו עברו עלינו
'תחת מטרייה אחת', המטרייה של ה"יחד". לפתע נושבת רוח פרצים
והמטרייה מתעופפת. מה אתה מרגיש, איך אני צריך להרגיש, כאשר
אומרים לי: מעכשיו אתה לנפשך, 'לחוד'".

אני שולח אליו מבט של "מה קרה, הסתובב לך בורג?" לא ציפיתי
מאחד כמו יותם לשאלות שחופרות קצת מתחת לפני השטח. "הבנת
אותי?" הוא שואל, "אם לא, אז לא משנה, תעזוב." הקטע המילולי זה
לא הצד החזק אצלו.

יותם ק. הנו "הומו קיבוצניקס" ממוצע. שנים על שנים הוא קם
בבוקר לעמל יומו, מרוכז בחובותיו לקולקטיב וחרד לזכויותיו.
השאלות של "כמה אני תורם?" מחד, ו"כמה מגיע לי" מאידך, היו
לטבע שני באישיותו, אבני שקילה במאזניים של נשמתו הקיבוצית. אף
פעם לא התיימר להיות תמים וישר כסרגל, אבל מעולם גם לא ממש
מרד, חרג, או חלילה בגד במוסכמות.

ועתה הוא פוסע בשבילי הישוב, ומה רואות עיניו? הבתים סביבו
משנים צורה, מרפסות נסגרות, אגפים נוספים לרוחב ולגובה; שולי
המדרכות רוחשים תנועת גלגלים, שפע של צבעים, שנתונים ודגמי
מכוניות; מטוסים חולפים מעליו, נושאים עמם קיבוצניקים מאושרים
אל אוסטרליה ואנטליה, אל סין וקפריסין. אין קנאה בלבו ורק חרון
קל על הזרם השוטף מהר מדי לטעמו ומאיים לשנות ללא הכר את
תבניות חייו, למחוק את התלמים לאורכם הלך מיטב שנותיו.

מתוככי הבתים מגיע אל אזניו שקשוק מדיחי כלים וצקצוק
מיקרוגלים, צלילי קומפקט-דיסק ומכשירי וידיאו חדישים. דומה
כאילו קולטים חושיו גם את רחש הקטיפה בסלון המהודר, את קפיצי
המזרון האורתופדי הגונחים מעדנות בחדר השינה המרווח, ואת קול
פכפוך המים (ג'קוזי!??) באמבטיה הבוהקת.

"תראה מה זה", ספק שואל, ספק מתלונן יותם, "כולם חוגגים." אני
מישיר מבט לגלגני כלשהו אל עיניו. "נו טוב", מיישר ידידי קו עם
מצפונו הקיבוצי, "אני מסודר, ברוך השם, אין מה להתלונן. כבר לא
בושה היום לקבל קצת עזרה מהמשפחה, אמת?" "ובתערוכה בסיאטל, לא
עשית חיים על-חשבון המפעל...?" אני פותח, וזוכה לתגובה הבלתי
נמנעת עם נימת התנצלות של בן קיבוץ שהורגל כל חייו לחוש אשמה
על הנאות קטנות וגנובות: "חיים??! לידיעתך, זו היתה קריעת תחת
לא נורמלית. חוץ מזה המארחים שילמו חמישים אחוזים מן
ההוצאות..."

בשלב זה אני מעדיף לחסוך ממנו הצטדקות נוספת בעניין הנסיעה
ל"יורודיסני", שמימנו הורי אשתו לבר-מצווה של הבן לפני שנתיים.
כנ"ל בעניין הבת שממלצרת קצת מהצד לפני הצבא, בפנקייקיה בצומת
ראשון. הטעם היחיד למנות רשימה אין סופית של עבירות שעבר חברך
על חוקי הקיבוץ, הוא האפשרות להלבין בדרך זו את חטאיך שלך.
בדיון מסוג זה מנצח הפנקסן, דהיינו, זה המיטיב לתייק את חטאי
העבר במוחו הקודח, כמו ביומן משטרתי.

האמת, כפי שאני מכיר את יותם ק., לא ממש אכפת לו מה קורה אצל
השכנים. את כל הפוילע-שטיקים הוא מכיר, ורכילות טרייה על חבר
שסרח או מרח אינה מרגשת אותו עוד. המחשבה על כך שישנם כאלה
שעדיין משקיעים מיטב מרצם ברעיונות יצירתיים, כיצד להסתדר מתחת
לאף של הקיבוץ, מפיקה ממנו משהו בין גיחוך של לגלוג לאנחה של
צער וחמלה. הוא מציץ לאחרים בצלחת רק משום שזה מה שעושים כולם.
אבל לא הוא יבלוש, למשל, אחר מכוניות חולפות וירוץ להלשין
למזכיר על חבר שיש לו מכונית פרטית ובאותו זמן גם "מנצל את
הקיבוץ" ונוטל רכב מהסידור. "מה זה, 'שוטרים וגנבים'?" הוא
תוהה, "אני כבר עברתי את הגיל." פלוני מדלג להנאתו בעולם? מה
חשוב מי שילם ולמה. פלונית מדלגת לעשירון הבא בזכות רווחים
נאים שיש לה מהשכרת דירה בעיר? מאי נפקא מינה. אחת אחרת מעבירה
קורס מחתרתי לצמחי מרפא במכללת העמקים? שיהיה לה לבריאות.

"ומה הכיוון שלך", אני מנסה להעביר אליו את הכדור, "נניח שבאים
אליך מצוות שינוי ושואלים מה מפריע לך היום ומה אתה מציע
לשנות?" "שטויות", עונה יותם, "קודם כל, אותי אף אחד לא יבוא
לשאול. אבל אם אתה כבר רוצה לדעת, אז אותי מדאיג דבר אחד: מה
יהיה עם הילדים. היום אני נאלץ לעבוד עליהם בעיניים, וזה בדיוק
מה שההורים שלי עשו לי רוב הזמן." בזוויות פיו של יותם ובנצנוץ
קל המבהיק בעיניו המושפלות, אני מזהה את הקושי העובר עליו,
בשעה שהוא אומר דברים שכאלה. "אני לא מאמין שאי פעם בעתיד
אנשים יאמרו רק מה שהם חושבים ויעשו רק מה שהם אומרים..." הוא
קובע בטון כמעט פילוסופי, "אבל אם ניתן לשנות משהו בכיוון הזה
אז זהו הכיוון שלי, אתה מבין..."

בטח שאני מבין. במילים פחות מפותלות קוראים לזה אמת ושקר. ואחר
שואל יותם: "ומה אתה חושב?" והוא יודע היטב, לעזאזל, שאנוכי,
פחות או יותר כמוהו, מגשש בעלטה, מנסה להרוויח זמן.


מרס 1995

הגלגול על-פי יותם ק. - חלק ב'
http://stage.co.il/s/277129