ומה אכתוב הלילה? יושב, אוכל, נושם את השעה המאוחרת, שומע
מוזיקה mellow blue, ההרגשה בהתאם. גשם מתדפק על חלוני, מרטיט
את הילד שבי, אותו קטן שאהב לפנטז על משחקי תפקידים, על צלילה
לדמיון מול אח בוערת עם חבורת רעים אמיצה.
אותו נער ששאף לצרוך חומרים, לנגן ולתת ליצר להשתחרר.
אותו גבר-בחור-נער, שריח הגשם בשבילו מתקתק ומבשר על חלוף
העונה, על תקווה לטיהור.

רציתי לחלוק עם מישהו את אותה נוסטלגיה, לשתות שוקו ולספור
טיפות ביום קר.
כותב את רצוני, תסכולי, מספק חברה לעצמי. Monologue blue..

ורציתי לספר את משמעות החיים לפי ראות עיניי, לפי השקפתי דרך
מראה מסמורטטת..
ורציתי דברים כה רבים, לקפוץ מהר (אולי מארגז חול) בתור מבחן
אמונה,
ללמוד ביחד שפה חדשה (אולי ג'יבריש מאולתר בשניה) למען
אינטימיות ברוכה.
להתרפק על הדממה כשצופים בשני ישן, נוחר..
לבקר במיטת החולה האהוב ולהיטיב, ללחוש את פרטיטורת התשוקה
באוזני אחר..  

שם לב איך חושיי בוגדים בי, גורמים למנוע ארבע פעימות להחסיר
פעימה, להשתולל, בסך הכל ממה?
Mellow blue, בלדונה, איפה את אפרודיטה? שאלתי ועניתי..

מה ההבדל בין טיפות לדמעות? בין דמעות מלוחות למתוקות? גשם
חומצי ובתולי? מה יגרום לסיר להתכווץ למען המכסה ואז להתרחב
חזרה, לפתוח כפתור בחגורה ולעבור לקטגוריית משקל חדשה?

האם קטונתי מלהבין?, כי רציתי גברים ונשים, דברים כה רבים, רק
רוצה ומבקש, מונולוג אילם בין קירותיי.

יגיע יום בו תוסר הדממה, בו זו אוזניים ערלות, זרות, יפלו
למשכב, לאחסון בנפטלין.