הוא התיישב בקצה של המיטה, עם הגב אלי ושאל "יש לך סיגריה?"
"בתיק" עניתי לו, ולבשתי את החולצה שנזרקה לקצה השני של החדר.
קם וברח לשירותים. עם הסיגריה. כאילו חיפש את כל העיסוקים
האפשריים חוץ מלהסתכל עלי. הדלקתי סיגריה, הכנסתי אוויר עד סוף
הריאות והוצאתי. לאט, לאט, לאט את האוויר, מהול בטעם שלו. הם
תמיד מחפשים לאן לברוח, פתאום כמו מקבלים סטירה מצלצלת, תוכחה
מסוימת של המעשה שעשו, שפתאום נופל להם האסימון. זה לא חדש. רק
פנים חדשות פעם אחר פעם.
אני כבר לא מנסה לשנות אותם או להבין, רק מקבלת את מה שניתן
לקבל מהם וממשיכה הלאה. בתקווה ילדותית ואבודה מראש למצוא אחד
שלא צריך עיסוק משני אחרי שנפתח אלי. אחד שיודע להתמודד עם
השדים שיצאו או לא יצאו אחרי שקמים מהמיטה ומסדרים את הבגדים.
הוא יצא מהשירותים, כמו אדם חדש, מחויך, ונשכב על הצד, עם הגב
אלי. ואני כבר לא נעלבת. לא להעלב מזה לעזאזל, אני אומרת
לעצמי, משכנעת שאין משהו מעליב בגב של מישהו שלפני דקה העביר
את לשונו על גופי פעם אחר פעם. לא מעליב.
אולי כבר עדיף ככה, אני חושבת לעצמי וקמה ומכינה קורנפלקס עם
חלב. שלא ישחקו משחקים שלא יעשו הצגות - באמת כבר עדיף כנות
מזדיינת שכזו. החלב נשפך על הרצפה, על הרגליים שלי ועל השולחן
ואני במקום לנגב אותו מנגבת לעצמי את הדמעות שהחלו להישפך לי
מהעיניים ומתערבבות עם החלב על השולחן. כוס אמק, אני מסננת
קללה מבעד לדמעות ולא כי נעלבתי ולא כי נמאס אלא כי אני כבר
מתחילה להתרגל לרוטינה הזו, הקרה, מתחילה לחשוב שני כבר נותנת
להם סיבות לסובב את הגב, לברוח לשירותים עם הסיגריה ולגרום לי
לשפוך חלב קר על הרצפה ועל עצמי.
שהשדים שלי כמו רשומים לי על הגוף, שבזמן שהם מנשקים מלטפים
נאנחים הם קוראים אותי מההתחלה ועד הסוף וחזרה וכשהכל נגמר
נתקפים פחד שכל מה שרשום נכון, שהשדים ידבקו אליהם, שכדאי
להתרחק.
ואני, אני לא משחקת תפקיד, רק שוכבת שם כמו ספר פתוח שנזרק
אחרי הקריאה. ואולי עדיף ככה.
שידעו הכל מראש. שלא יופתעו. שלא יספיקו להיכנס לי ללב ולראש
ולהתערבב לי עם הדמעות והחלב.
ואני כבר לא בוכה על חלב שנשפך. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.