היה זה יום אפור, עננים כבדים כיסו את השמיים, מפעם לפעם קרן
שמש הצליחה לבצבץ אבל אז שוב סגרו עליה עבים כהים.
רוחות חזקות נשבו במרחביה הפתוחים של ארגנטינה, דבר לא עצר
מבעדם מלרוץ כמטורפים על פני האגם הגדול. האגם מרחוק נראה
כשותק, כדי אדיש לאיתני הטבע, אולם כשמביטים מקרוב רואים את מי
הטורקיז של האגם סוערים. ברבורי גלים מכסים את כל האגם, עולים
ונופלים, עולים ושוב נופלים במין מחזור מטורף.
למרות שאין הרבה אור בחוץ אפשר לראות את שלל הצבעים המכסים את
מרחבי המדבר.
מדבר מוזר הוא המדבר הזה, בליבו אגמים אדירים, מעליו הרים עם
קצוות מושלגים, ברקיע עננים שחורים כבדים, אבל עדיין מדבר. גשם
כמעט ולא יורד ואני שואל את עצמי איזה מין קיץ זה?
נסעתי על הכביש הסלול (אין הרבה כאלה) המוביל לאי שם, די מהר
נגמר הכביש ודרך עפר החלה. מסביב לדרך מרחבים אדירים המכוסים
בעשב צהוב, כתמי אדום, ירוק, לבן של פריחה, עצים כמעט ולא
רואים. פלגי נחל קטנים חוצים את שדות האינסוף, מידי פעם חוצה
נהר די גדול שעושה את דרכו לאגם הטורקיז, הוא זורם במין שקט
כזה שלא מתאים לזרימה של נהרות, אני אומר מילא וממשיך לנסוע.
לאורך הכביש ישנן גדרות ארוכות שעושות רושם שאינן נגמרות
לעולם. כבלי תיל מתוחים בין עמודי עץ ישנים היוצרים גדר כמעט
טבעית.
במרחבים שמאחורי הגדר אפשר לראות כבשים, חלקן בקבוצות וחלקן
לבד. חלקן מסופרות וחלקן עם רעמות כבשיות לבנות. אני מביט על
הכבשים וחושב שאלו בטח הכבשים שאומרים לך כשאתה קטן לספור
כשקשה לך להירדם בלילה, ואני תמיד כשהייתי קטן הייתי מנסה
לחשוב איך נראות הכבשים הללו שאני צריך לספור בכדי להירדם, ורק
מהמחשבה איך נראות הכבשים, לא הייתי נירדם. אבל עכשיו אני סוף
סוף מבין, ללא ספק אלו כבשים של חלום. הולכות להן ככה, במרחבים
האדירים במזג אויר קר ולא כל כך סימפטי, במין סוג של מדבר. אלו
כבשים של חלומות.
הכבשים שאני מכיר הן כבשים של דיר, מלוכלכות שנותנות חלב או
בשר, ועם כבשים כאלו, אי אפשר להירדם. אבל כן, אלו כבשים של
חלומות, איתן נרדמים. אם אמא הייתה נותנת לי תמונה לראות, של
כבשים של חלומות, אז בטוח היה לי יותר קל להירדם. ואז חשבתי
שאני אהיה אבא גרוע. כי אם לא אהיה כזה הייתי שולף עכשיו מצלמה
ומצלם בשביל שאוכל להראות לילדים שלי את התמונה בלילות שהם לא
יוכלו להירדם.

ופתאום האשליה מתנפצת. על גדרות התיל אני רואה משהו לבן. אני
מסיט את מבטי ומנסה לעקוב אבל אני נוסע מהר מידי והדבר הלבן
נעלם לי מהעין. אני ממשיך בכביש הישר והנה שוב מצד ימין משהו
לבן תלוי שחציו בצד אחד של הגדר לחציו השני בצד השני. צמרמורת
עוברת בכל גופי, המכונית ממשיכה ודוהרת כאילו מנסה להסתיר
משהו. אבל אני הפעם ראיתי, אני בטוח שראיתי כבש חלומות על
הגדר. ובעודי נסער הנה שוב. והפעם זה ברור. כבשה מתה שנשאר
ממנה רק גוש לבן וצמרירי שחציו בצד אחד של הגדר וחציו השני בצד
השני. מתוכו נפול ושמוט משהו שנראה כמו חוליות צוואר שבקצותיהן
גולגולת כבש לבנה. ובכדי לוודא שאני לא הוזה מראה נוסף מעין זה
נגלה לפני.
עולמי משתנה בן רגע. מה קורה פה? האם הכבשים של החלומות מתות?
האם הכבשים שאני אמור לספור כשהן עוברות את הגדר, בעצם נתקעות
עליה וגוועות? אולי בגלל זה אני לא נרדם? כי שום כבש לא עוברת
את הגדר, ואולי הכבשים חיות במין כלא חלומות והן מנסות לברוח
ממנו אבל לא מצליחות, ובזינוק אל החופש, החוצה מן החלום אל
עולם המציאות הן נתקעות ומתות.
למה לא בא מי שאחראי על הכבשים של החלומות ומוריד אותן מהגדר
כשהוא רואה שהן נתקעות? או אולי הוא משאיר את זה ככה בשביל
שהכבשים האחרות יראו שאין טעם לנסות לברוח, וכבשים של חלומות
תמיד יישארו כאלו ואין להן מה לנסות להפוך את עורן.
בכל מקרה זה קשה, אני לא במין, אני מבולבל, אני רוצה לשאול,
אני רוצה להתקשר לאמא שלי ולשאול אותה למה היא לא יכלה פשוט
להגיד לי, למה הייתי צריך לנסוע עד ארגנטינה ובגיל 23 לגלות את
האמת על הכבשים של החלומות.
אני קצת כועס אני מודה, אבל אמא שלי אף פעם לא הייתה בארגנטינה
אז אולי גם היא לא יודעת את האמת על הכבשים של החלומות, אבל יש
אנשים שהיו, אח שלי היה אז למה הוא לא אמר לי? ואז אני חושב,
אולי הם פשוט לא שמים לב לכבשים של חלומות כמוני. זה הגיוני.
אני לא נסעתי לבד במכונית ולעומת זאת אף אחד לא אמר דבר, אף
אחד לא דיבר כשהוא ראה כבש של חלומות תלויה על הגדר. אולי לא
איכפת להם, אולי הם שכחו את הכבשים.
אבל איך אפשר לשכוח אותן? כל כך הרבה זמן סיפרו לי על הכבשים
האלו.
למה תמיד חלומות חייבים להיגמר, להתנפץ, לגווע, ואולי בגלל שזה
הטבע אז זה גם מה שקורה בסופו של דבר עם כבש החלומות.
היא עוזרת אומץ ומנסה לקפוץ החוצה, לסיים את החלום. לעבור כבר
לאיזושהי מציאות ולא להיות תקועה באזור הדמדומים שבין הכרה
מלאה לחלום. והינה היא מזנקת אבל מבפנים היא יודעת שזה הסוף.
היא מוצאת את עצמה תלויה ככה באמצע, קצת פועה בשביל להראות את
מורת רוחה מהעניין, אבל די מהר היא שותקת ומחכה שזה יגמר,
יעבור, שדממת המוות תגיע, היא מפסיקה להניע רגליה, נותנת
לעיניה לשקוע ולעפעפיה להיסגר.

רוחות חזקות ממשיכות לנשוב, יורדות מן ההרים, מכות כבים על פני
העשב הצהוב עם כתמי אדום, ירוק ולבן של פריחה, כבשת החלומות
מתה.
שאר הכבשים של החלומות ממשיכות לשוטט בשדה הרחב יודעות על
הבלתי נמנע.
הפה שלי יבש לגמרי, הכביש פתאום מתעקל, העמק עם הכבשים של
החלומות נעלם לי מהעין, אני מנסה לחפש אותו. מסובב את ראשי,
אבל המכונית נעה מהר וגבעות סוגרות על עמק הכבשים.
אני מחזיר את ראשי לפנים, כולם סביבי ישנים או בוהים. אף אחד
לא נראה מתרגש. שקט. רק רוחות שרות ברקע מספרות את סיפור עמק
הכבשים אבל אף אחד לא מקשיב לבלדות הרוח. כולם חושבים שאלו סתם
שריקות.
מעכשיו אני אדע.
הרוח נושאת את קינת הכבשים מעמק כבשי החלומות שבארגנטינה.