מיוזעת ומתנשפת הגעתי לפתח הבניין של מיקה.
לחצתי את הקוד כניסה, 4496? 4497? 4498? הכל התבלבל... מה הקוד
מה הקוד מה הקוד...??
צלצלתי באינטרקום ואבא שלה פתח לי, אני חושבת שהערתי אותו, אבל
אני יודעת שעד מחר הוא לא יזכור.
"מיקה בואי, נוסעים." אמרתי לה דומעת, אבל דומעת על אמת, עם
קולות הבכי הנלווים ומשיכות האף הצורמות, בכי אמיתי.
"לאן נוסעים? רותם?" היא הרימה את הראש וקלטה שאני בוכה, "רותם
מה קרה?" היא הרימה את הראש ובאותו זמן גם שמה לב לשעה המאוחרת
"רותם שלוש וחצי לפנות בוקר... מה את עושה פה?"
"מיקה אנחנו חייבות לנסוע, קחי את האוטו ונוסעים לבית חולים".
"בית חול..."
"בואי מיקה" קטעתי אותה ביללה שגברה על כל חתולי הרחוב בארץ.
משום מה, בלי יותר מדי שאלות (דבר שממש לא אופייני לה), מיקה
קמה, לקחה את המפתחות של האוטו ונסעה איתי עד איכילוב.
באוטו ניסיתי לספר לה למה אנחנו נוסעות אבל לא יכולתי להוציא
את המילים מהפה, רק לא לשכנע את עצמי שזה נכון. אני עדיין
חולמת, אני עדיין חולמת.
צלצול הפלאפון שלי העיר אותי, היה בערך שלוש, אני זוכרת
שנרדמתי בסביבות 10 כי הייתי כל כך עייפה... איך שכחתי לכבות
את הפלאפון?
"רותם?" לא זיהיתי את הקול מאחורי הבכי.
"הלו? הלו?" שמעתי אבל לא הקשבתי.
"רותם, אנחנו באיכילוב, יוני נפגע בפעולה שהייתה הלילה, אני לא
יודעת אם כדאי שתבואי, יש המון בלגן, אולי בעצם כן כדאי
שתבואי, אני לא יודעת. רותם אני לא יודעת בכלל מה לעשות!" פעם
ראשונה ששמעתי את מירב בוכה ככה.
אני נשבעת שחשבתי שאני חולמת, ובמבט לאחור, כל צעד שעשיתי
מאותה שניה היה טעות.
לא הערתי את אמא ואבא, כמו אחות של שגב, גם אני לא ידעתי בכלל
מה לעשות. רציתי להתקשר לשגב ואיך שבאתי להתקשר התחלתי לבכות.
לקחתי מפתחות של הבית והתחלתי לרוץ למיקה.
יוני שלי, שגב שלי, הנפש התאומה שלי, האהבה הראשונה שלי.
הגענו לאיכילוב בעוד מיקה אפילו לא יודעת מה אנחנו מחפשות
למרות שאני יודעת שהיא הרגישה. מוזר שאני לא הרגשתי כלום, תמיד
אומרים שכשקורה משהו ישר מרגישים משהו בך נשבר, משהו שונה, אבל
אני הלכתי לישון מוקדם עם הרגשה ממש טובה.
"שגב יונתן" ביקשתי מהפקידה בדמעות, מיקה, כלא מופתעת, פשוט
החזיקה לי את היד חזק וביד השניה תמכה בגב שלי, כאילו ידעה
שאני מרגישה עומדת להתמוטט.
עלינו לטיפול נמרץ ומרחוק יכולתי לזהות את דנציגר, מירב
וההורים של שגב, אחרי ההרגעה הממושכת של עלייה וירידה במעלית
עם מיקה, נשמתי עמוק וניסיתי להראות הכי בסדר שאני יכולה.
התקרבתי מעט וחיבקתי את דנציגר הצלול שכרגע נראה כאילו הוא נחת
מכוכב אחר. קודם כל שאלתי אותו אם הוא הודיע לחן ויואב והוא
אמר שהוא לא ידע מה להגיד אז הוא לא יכל לדבר, דנציגר צלול.
הרגע הכי קשה. להיכנס.
טעות מספר שתיים - לא הקשבתי לאף אחד באיזה מצב הוא. לא יכולתי
לשמוע, אמרו לי ואמרו לי אבל לא יכולתי לשמוע.
נשימה עמוקה, מיקה אל תעזבי לי את היד, הלוואי שהיא טלפתית
ויודעת לא לעזוב לי את היד, אבל כנראה בגלל כל המכשירים
החשמליים היא לא שמעה, פתחה לי את הדלת ועזבה אותי לבד בשדה
קרב מתחלפת עם אמא של שגב שמשאירה אותי שם בלי שום הגנה.
עוצמת עיניים, פותחת, בוכה.
שגב היפה שלי, שגב שלי, כוויות על הידיים שתמיד מחזיקות אותי,
גבס על הרגליים שלקחו אותי עד סוף העולם, ותחבושות על העיניים
הכי יפות בעולם. נשימה עמוקה. להמשיך לכתוב...
היד שלו כל כך קרה, אני אוחזת בה בעוצמה, שגב שלי - עוד חודש
וחצי אנחנו חוגגים שלוש שנים, שלוש! מספר המזל שלך! שגב תוריד
את התחבושות מהעיניים ותסתכל עליי, זאת אני. שגב שלי, לא
הספקנו לעשות כלום ממה שתכננו, חתונה, ירח דבש בפראג, הילדים
שלנו שגב, הם עוד לא נולדו! שגב אתה זוכר את הפעם שחשבתי שאתה
רוצה את אורלי? שאתה לא באמת אוהב אותי? לא דיברנו 15 ימים. 15
ימים בלעדיך וחשבתי על צוקים גבוהים, אתה לא יכול ללכת לנצח.
לא אחות! זה הלב שלו שמרגיש אותי, אל תקחי אותו, הצפצופים בקצב
הלא קבוע מעידים על התרגשות! אל תקחי לי אותו! "אל תקחי אותו!"
ידעתי שזה או עכשיו או לעולם לא, אולי אם אצעק הם ישמעו. "אל
תקחו לי אותו" דנציגר נשבר למראה שלי שוכבת על מיטת החולים של
שגב ומחזיקה את ידו, תוך כדי נשיאת המיטה לכיוון חדר הניתוחים,
הוא סובב את הראש לכיוון מיקה שבכתה. אבא של שגב מחבק את אמא
שלו למרות שהוא עזב את הבית לפני חודשיים, אף אחד לא עוזר לי.
דנציגר נשבר ובוכה. נפסקו הצפצופים, כמו צפירה אחת ארוכה ממשיך
המכשיר להשמיע את הקול המזוויע הזה, משאיר אותי לדקת דומייה
אבל אני לא מסוגלת לעמוד.
"שגב אל תעזוב אותי" המשכתי ליילל, רואה את מיקה מתלבטת אם
להתקרב או להישאר לראות את הרגע הלקוח מסרט דרמטי - שפילברג
סטייל, שכל העולם עוצר וגם שגב. שוכב על המיטה מחובר למכשירים,
ואני איתו מחזיקה לו את היד, ממשיכה, ללא טעם, לנסות לחמם
אותה.
