אז, היה מסתכל החוצה מבעד לחלון, הכל כל כך יפה, כל כך פתוח.
שואל את עצמו - האומנם? ומיד לאחר מכן חוזר להתרכז במלאכה, מה
עושים עכשיו, כשאין דרך לצאת מזה. הכל אבוד.  
"אדוני, מכתב מרופא של אחותו", נכנס אחד מאלו שנשארו נאמנים
לו, עד לרגע האחרון. הוא לא ביקר את אחותו שנים. למעשה, הוא
התכחש אליה מאז הרגע שנודע לו על מצבה. הוא לא אהב לדבר עליה,
או להזכיר ברבים שיש לו אחות בכלל. היא הייתה משוגעת. רק הרופא
שלה היה שומר איתו על קשר התכתבותי, ומספר לו - פעם אחר פעם -
על הרעה במצבה.
הוא החזיק את המכתב ביד, בידיים רועדות. ידע שזה המכתב האחרון
שיקבל בחייו. אפילו לא חרטה. הוא עדין מתכחש אליה, למוזרה הזו
שיושבת שם ומסתכלת על הקירות מבלי שאף אחד יבין מה עובר לה
בראש. נזכר בה ילדה, עם שתי צמות בהירות ועיניים שקופות
שקופות. כבר אז הוא היה כשלון. אמו הייתה צועקת עליו שיילך
ישר, בלי אלכסונים, שיעמוד כמו שצריך, בלי משמעת הילד שלה יהיה
אבוד. "המשמעת שלי עוד תביא אותך לכבוש את העולם". מהאלכסונים
הוא לא היה יכול להפטר, זה היה טבוע בו. כל השאר - זו הייתה רק
פונקציה של רצון.

היה בונה בתים מלגו. את כל הבתים הלבנים הניח בצד שלו. את כל
הצבעים האחרים הניח בצד של אחותו והקיף אותם בגדר. הוא תוהה
לפעמים אם היא עדין זוכרת. מוציא פיסת ניר לבנה ועליה כיתוב
שחור נוראי. איך שיפור במצבה. זה רק הקשה עליו - הוא היה כשלון
ועכשיו הוא כשלון חרוץ. איך חשב שיצליח בדבר כל כך מסובך,
אפילו באקדמיה לא רצו אותו, בשום מקום לא רצו אותו.
על השולחן מונח עט. הוא התחיל לשרבט. אילו רק היו לו צבעים.
בתקופות אחרות, כשהיה לו קשה הוא היה מצייר, היום הוא רק פוגע.
גם כשאביו מת, הוציא את הכל על הדף, אבל הם... הם אמרו שהוא לא
מתאים להם. האקדמיה המסריחה הזו דפקה לו את החיים, הוא פשוט לא
התאים. אז גם לו אף אחד לא התאים. אף אחד חוץ מעצמו.
גם כשנראה שהכל הולך לטובה, הוא התחיל לצבור חברים, אנשים
הקשיבו לו - אנשים האמינו לו. מעולם לא היו לא חברים, הילד
המוזר שהולך באלכסון. הוא הביט על עצמו במראה, הוא נראה בדיוק
כמו ביום שנכנס לכלא. ההרגשה של הכשלון מכרסמת בו כל כך חזק.
ומהשפל אפשר רק לעלות, הכלא היה רק עניין של זמן, אחריו התקופה
היפה הגיעה. לעמוד ישר, כמו שאמא אומרת. עם המשמעת שלה הוא עוד
יכבוש את העולם.

יריות, כן, יריות. הכל יפה בחוץ ובכל זאת יריות. מה זה אם לא
הרמוניה מושלמת. אחרי שהצטרף לצבא, יריות כבר לא עושות לו
כלום. גם מכשלונות הוא לא פחד. ממצטיין הוא הפך לחייל פצוע.
מהילד הכי מוכשר של אמא, הוא הפך לתלמיד שהאקדמיה לא רוצה. אז,
כבר לא היה לו מה להפסיד. הכל נראה אבוד, ממש כמו עכשיו.
הוא מקפל את המכתב בחזרה ומכניסו למעטפה. השערות השחורות בשפם
שלו סומרות ובכלל לא קר בחדר. בחוץ, כלבי הזאב נובחים. הוא
מרוצה מעצמו בדרך חולנית, אם כלבי הזאב נובחים, עוד יש להם
תקווה. כשהיה קטן, נהגה אימו לספר לו סיפור לפני השינה, על
להקת כבשים ולהקת זאבים, ובסוף הסיפור כל הזאבים אוכלים את
הכבשים. זה היה נוראי, אבל זו דרכו של הטבע, הוא הבין את זה
כבר אז.
עכשיו הוא זאב בודד, ללא כל תקנה.
אז מה עושים? זכרונות לא הובילו אותו לכלום מעולם. כשלון
אחרון, לפחות הפעם זה יהיה תלוי בו. "הייל אחד גדול לעצמך",
הוא מלמל לעצמו ולקח החלטה. במגירה העליונה היה מונח האקדח
שלו. הוא אחז אותו, בידיים רועדות, ובכלל לא היה קר. הצמיד
אותו קרוב קרוב לרקה, ופלט יריה. הייל גדול לעצמך, היטלר.