20 שנה של משהו. אלה החיים שלי.

מוזר לי לחשוב שבעוד חודש, באופן רשמי, אני קיימת על הכדור
המסתובב הזה כבר 20 שנה. מה כבר הספקתי לעשות כאן?
20 שנה! בנאדם, זה לא נתפס... 20 שנה, מבוזבזות? 20 שנה,
איטיות? 20 שנה, משמעותיות?...

אני נעה לי בין השנים. התנועה היא כעלה, שצמח, נבל, התקמט ונפל
לתוך הנהר הגדול והשוצף של החיים. אני נעה כעלה הזה, בין גלים
שמפוררים ממני חלקים, נעה לאיזשהו כיוון. ושוקעת.

השקיעה הזאת... אין בה מן המוות, אלא רק געגועים לזמנים שלא
הייתי קיימת בהם מעולם. זמנים של בית שלם, אוהב, עם המון
ביטחון עצמי ועם המון אשליות מתוקות.

האשליות המתוקות האלה- אכלתי מהן הרבה והשמנתי. לפעמים האשליות
האלה כל כך מתוקות, עד כדי כך שאני כבר לא בנהר- אני שוב על
העץ, פורחת, פורשת את עצמי לתענוגות קרני השמש. אני לא משתנה,
לא זזה לשום מקום, לא נדחפת קדימה לאן שאני לא רוצה.

המציאות נקייה ממשלים שכאלה. המציאות חדה כסכין, סכין מופלאה.
סכין שפוצעת, מסתובבת בתוך הפצע עשרות פעמים ואז יוצאת לשנייה-
ועושה "פווווווו"...  כדי לנסות להרגיע את הפצע הפעור.

היו לי ניצחונות והמון הפסדים. היו לי אנשים אוהבים ומעט
שונאים. הרבה אדישים. מיליון חלומות. מיליארד אכזבות. כחמש
מאות תובנות. 234 חברים טובים. 123 ידידי אמת. 12 ידידות שתמיד
נשארו אתי.
1 אני לעצמי. וגם זה לא תמיד היה...

מכאן, עליי לגדול. אהבתי את העץ שעליו גדלתי. אני מפחדת להמשיך
לנוע, מפחדת. מתה מפחד. ובכל זאת נופלת אל תוך נהר החיים, כי
אין לי ברירה, וממילא אף אחד לא שואל אותי אם אני רוצה. עזבתי
את הבית, עזבתי את החברים, לבשתי מדי זית ועכשיו... הזמן רץ
קדימה. אין לי זמן להתחבטויות. עליי למצוא דירה עם שכר דירה
נוח, עליי למצוא לעצמי חבורה להשתקע בתוכה, עליי למצוא עבודה,
גבר לזיונים, גבר להתחבא בתוכו, אשה לאהוב, ילדה לגדל, חלום
להגשים...

מכונת כביסה, דישוושר, פיסוושר, חלוק רחצה, מנגו, חצילים, תותי
שדה בקצפת, בגדים נורמליים, מפתח לבית שלי, טלפון פלאפון,
רישיון נהיגה, טמפונים, ויברטור, דובי, כרית נוצות, מערכת
קולנוע ביתית, דיסקים רק בשביל השם של הלהקה, דיסקים רק בשביל
עצמי, כובע קסמים, מרבד קסמים, ערוגת סמים, אבא (טכני?), אמא
(סלולרית?), משפחה (וירטואלית?), בקבוק ענקי של אבסינט נקי,
מישהו להקיא עליו את הכל. אה, וכבל מאריך.

לבד. הכל בעצם מאוד בודד, גם כשיש אלפי אנשים מסביב. ככה יוגב,
אחד מאהובי נעוריי, גילה לי- שיר הצעירה, התמימה, שלא יודעת
עדיין למה היא הכניסה את עצמה. אפשר לומר את האמת ולהפסיק לרחם
על עצמי- אני כן ידעתי למה אני נכנסת. אני פשוט לא ידעתי עד
כמה זה יכאב. זה כאב. מאוד. ולמרבה הפלא- גם עבר.

היום גיליתי שוב, כמו מחדש אבל לא בדיוק, עד כמה החיים שלי לא
יציבים. היום הייתי שמחה, עצובה, מאושרת, מאוהבת, חרמנית,
עסוקה, עצבנית, שקטה, חולמנית, מצוברחת, כועסת... הכל. ואין מי
שיאסוף את כל הבלאגן הזה לתוך זרועותיו ויגיד: זה הבלאגן שאני
הכי אוהב בעולם. הבלאגן היפה הזה שלי.

הבלאגן זה הדבר היחיד שיציב בחיי, מלבד העובדה שבכל יום עליי
לעלות שוב על א' ושוב לשחק אותה חיילת בצבא ההגנה של המדינה
שאני מתקיימת בה כבר עשרים שנה רצוף. עם כל המשמעויות הנוראיות
והטובות שיש לכך. אני משרתת בצבא שאולי לא במתכוון- הרג את
אחי. נו, טוב. חפיף.

נו, טוב. חפיף. זאת כנראה המנטרה שאשנן לעצמי בהמשך שארית חיי.
אזרום עם הנהר, אתקמט, אשבר - אבל יישאר ממני זכר. מי ייתן,
ואלך בשלום.