אני פוקח עיניים. מרגיש חדש מתמיד. מימיני היא שוכבת, פניה
רגועות, קצב נשימתה אחיד, שלווה, תמימה, כמו ילד קטן. אנחנו
עדיין מחזיקים ידיים. אני מביט בה ולא יכול שלא לחייך. טוב לי.
אני מלטף את פניה ברכות ובעדינות, נזהר לא להעיר את המלאך שלי.
עוצם עיניים ושוקע שוב בשינה מתוקה, הפעם לא פוחד שכשאפתח אותן
שוב, היא כבר לא תהיה לידי. בפעם הבאה שאני מתעורר, היא זו
שמביטה בי. עיניה הגדולות פתוחות וחיוכה הקטן מתרחב יחד עם
עיני.
"בוקר טוב".
"התעוררתי לפנייך", אני ממלמל. היא מצחקקת. לא צחוק של ילדה
טיפשה. צחוק מתוק. נבון. אפילו שמיימי, הייתי אומר.
אני מרים את ראשי ונשען על המרפקים, לקבל נקודת תצפית טובה
יותר לכיוונה. מלאכית שלי. שנינו מביטים עכשיו אחד על השני
מגובה שווה. אני חושב ששנינו לא בטוחים שמה שהיה אתמול היה
באמת. רוצים להתקרב, לגעת, אבל עדיין מתקשים להאמין שזה קרה
לנו. הדברים היפים האלה קורים לעתים כל כך נדירות, שכבר קשה
להאמין בהם כשהם אכן מתממשים. בסוף אנחנו נכנעים לתחושות שלנו.
מתנשקים, מתחבקים, מרחפים, אני אוסף אותה אליי. מנסה לתאר לה
את מה שאני לא יכול להסביר במילים. גם לא לעצמי. אני בכלל לא
בטוח לגבי ההרגשות שלי, בעצם, אבל אני נהנה לא לחשוב על זה, לא
לדאוג, להיסחף יחד איתה ברגע המיוחד הזה שלנו. כל כך כיף לי
להרגיש אותה קרוב אליי. זה לא הרגע המרגש ביותר בחיי, אבל זה
רגע מדהים ומקסים ללא ספק.
אני מנשק אותה שוב ושוב ולא נמאס לי, נשיקות קצרות, נשיקות
ארוכות, נהנה מכל רגע. סופג את ריח גופה. היא כולה שלי וגם אני
נתון לה לגמרי. נדמה שאין דבר בעולם שישנה את ההרגשה שלנו
עכשיו. חוזרים להיות תמימים, אמיתיים, אנושיים, עירומים.
שוכבים, מחובקים ושקטים, נהנים מהשקט, מהביחד. היא בין
זרועותיי ואני מביט דומם, המום מעט, היישר לתוך עינייה. מאיפה
היא נחתה אליי? ידה עוברת, אצבע אצבע, על גבי, מעבירה בי
צמרמורת נעימה. אני מלטף את שפתייה הרכות. לא מעכל אפילו את מה
שקורה לי עכשיו. לא חושב. רק נהנה מהרגע. קצת אנוכי אולי, אבל
גם על זה אני לא רוצה לחשוב. ממילא המציאות תהיה עגומה כשאני
אחזור אליה. אני נשאר באופוריה הזאת, בעולם שלנו, בבועה שלנו,
ככה, כשהיא לצידי. אני מרגיש בטוח. אני מרגיש אמיץ. אני מרגיש
שכל מה שאני רוצה בעולם נמצא בין זרועותיי. וכל הזמן הזה אנחנו
מביטים אחד בשנייה. מחזיקים ידיים, מלטפים, מתחבקים, מתנשקים.
כמה זמן, אני כבר לא יודע. איבדתי תחושת זמן. איבדתי כל קשר
למציאות. מנשק את ידה, את הזרוע, הצוואר. היא מאושרת. אני
רואה. זה משמח אותי. טוב לי ככה, איתה, לחשוב רק על העכשיו, רק
עליה, להתרכז בה כל הזמן. רוצה שהידיים האלה לא יפרדו לנצח.
שהליטופים האלה לא ייפסקו לעולם. שהשקט הזה ימשיך לעד. כל כך
יפה כאן, בעולם שלנו, בעולם שלי בו היא איתי דרך עיניי, דרך
איך שאני חושב ודרך איך שאני רוצה לראות אותה. הניתוק, הבידוד,
השינוי הזה מרגש ומקסים. אני נאנח בנחת. והיא עדיין איתי.
בעולם שלי. ברגשות שלי, במחשבות. שעונה על חזי. היא נותנת
נשיקה קטנה ואז, בלי שציפיתי (אם כי לא יכולתי באמת לתאר לעצמי
שזה לא יקרה), לוחשת בקול המלאכי והמתוק שלה את המשפט המשמעותי
מכל: "אני אוהבת אותך".
אני נרתע. היא קמה ממני ומישירה את מבטה אליי. אני יודע שהיא
רצינית. אני מכיר אותה יותר מדי טוב ואני יודע שהיא מתכוונת
לזה. רק שעכשיו הבועה התנפצה. הטלפון מצלצל. בחזרה למציאות.
אבל היא לא נותנת למבט שלי להתחמק ממנה. פתאום אני צריך
להתמודד עם הרגשות שלי, עם כל המילים והמחשבות שהדחקתי בראש עד
עכשיו. אני יודע שאני לא אוהב אותך. לא באמת. אני חושב. אבל
שום דבר כבר לא בטוח עכשיו, בעצם. קשה לי אפילו להגיד מי אני,
מה אני. ומי היא? אני נבוך, חסר מילים. היא פגועה מעט, אבל
בעצם לא ציפתה לאותן המילים ממני. גם היא כבר מכירה אותי יותר
מדי טוב. אני מנשק אותה שוב. היא לא מתנגדת. אבל אני יודע
שאחרי הנחיתה הזאת אל המציאות, אין דרך חזרה למעלה. זאת תהיה
הנשיקה האחרונה, כנראה. אני לא רוצה לסיים אותה, אבל יודע גם
שזה לא הוגן כלפייך. כל השעות האחרונות היו לא הוגנות כלפייך.
עם החזרה למציאות אני נזכר בכל הדברים מסביב. בחברה שסובבת
אותי, בחברה שצמודה אליי, במשפחה. ואת... איפה את ממוקמת בסדר
העדיפויות שלי? אני לא יודע. אני לא רוצה לדעת. אני לא רוצה
להתמודד. אני קם וניגש לענות לטלפון.