"הלו גברת חיימוביץ'?, שלום מדבר רב סרן מתיתיהו" הוא התקשר
לאמא. התרגשתי גם אני רציתי לדבר איתה הייתי קצת מחוסרת הכרה
ולדבר שבקושי יכולתי אז נסיתי להאזין.
"רב סרן מתיתיהו... מהחקירה של בתך" את אמא לא יכולתי לשמוע
אבל שיערתי שכנראה היא לא זיהתה אותו.
"מה זאת אומרת איזו בת?! הבת הנעדרת, מצאנו אותה היא מאושפזת
עכשיו."
-"אין לי שום בת!!! יש לי שני בנים!!! תעזוב אותי לנפשי!"
את התגובה של אמא שמעתי כי היא צעקה חזק עד שיכולתי לשמוע,
למרות שהיה עדיף שלא הייתי שומעת.
כנראה שאחר כך היא ניתקה כי שמעתי את הצליל של התפוס.
רב סרן מתיתיהו שלא ידע ששמעתי גם את העבר השני המשיך לעשות את
עצמו מדבר וכשסיים אמר שתכף ההורים שלי יגיעו.
הוא יצא וביקש מהאחות שתשמור עליי בינתיים ולא תשאיר אותי לבד
אחרי מה שעברתי.

האמיתי שלא הייתה לי בעיה להישאר לבד.רק רציתי לישון אבל לא
הצלחתי להירדם בגלל המחשבות שהטרידו אותי. בכלל לא חשבתי על
המרתף ההוא ועל מה שעברתי שמה.
חשבתי על אמא.
איך זה יכול להיות שאחרי 4 שנים היא שכחה אותי?!
כל הזמן שחייתי שם, במרתף המעופש ההוא חשבתי עליה, התגעגעתי
אליה כל כך.


בסוף איכשהו נרדמתי, וכשהתעוררתי הצטערתי על כך שלא המשכתי
לישון.
אבא עמד לידי והחזיק לי את היד.
שאלתי אותו איפה אמא והוא התעלם.
הוא אמר שיש פה אנשים שצריכים לדבר איתי.
כל שאר היום פשוט שיגעו אותי מהמשטרה, מהעיתונאות ולא הפסיקו
לשאול אותי שאלות.
בערב אבא הביא את התאומים, בפעם האחרונה שראיתי אותם הם היו
בני 8 קטנים ופתאום הם גדלו והשתנו.
שמחתי לראות אותם אך זה לא הספיק לי, רציתי לראות את אמא.

שבועיים שכבתי ואמא עדיין לא באה לבקר אותי אפילו לא פעם אחת.
אבא אף פעם לא אמר בבירור למה אמא לא באה. הרגשתי שהוא מסתיק
משהו ואפילו העלתי בדעתי שאולי היא מתה מהתקף לב בגללי אבל
פחדתי שזה נכון אז לא שאלתי את אבא.

פתאום אחרי שבועיים שהייתי שם אמא באה, כל כך התרגשתי לראות
אותה שאפילו לא שמתי לב שהשעה הייתה 1 בלילה.
היא הייתה מוזרה, היא בכלל לא שמחה לראות אותי. היא הייתה
רצינית.

"תגידי לי 13 שנים זה כלום בשבילך?!?" היא פתאום התנפלה
עליי.
"ושבכלל לא לדבר על התשעה חושים שסחבתי אותך."
"אמא,אני התגעגעתי אלייך" רציתי להגיד לה את זה כבר הרבה זמן.
"שלא תעיזי לקרוא לי אמא! את לא הבת שלי יותר."
היו לי כבר דמעות בעיניים ונסיתי לדבר אבל רק פרצתי בבכי...
"איך את מעיזה לבכות?" היא צרחה עליי. "שלוש עשרה שנים גידלתי
אותך, שלוש עשרה שנים השקעתי בך, ובשבילך זה כלום."
"אמא, את לא יודע..." היא קטעה אותי.
"אל תקראי לי ככה, אני לא אמא שלך יותר!"
"אבל,חטפו אותי אמא!!"
"תסתמי כבר! אני לא אמא שלך! אני לא מוכנה לקחת סיכון.כבר
התרגלתי שאין לי בת. ככה יותר טוב, אני לא אצט..."
פתאום באמצע שהיא צועקת עליי נכנס רופא ואמר למישהו שהיה בחוץ:
"מצאתי אותה, ידעתי שהיא תהיה כאן"
ואז נכנס עוד רופא והם לקחו אותה בחזרה למחלקה למעלה.
למחלקה הסגורה.