אני רוצה שהפרחים יעמדו דום, מעכשיו בכל פעם שאני אעמוד
בסביבה.
אני רוצה להריח, את ריח השמן שהדלקתי בחדר שלי, אבל לא רק
בלילה, מתי שאמא ישנה ולא יודעת על כך.
אני מתגעגעת לחורף. לנשום עמוק את האוויר, אבל, לא לקחת
לריאות. להיזהר שלא להתמכר, לשמיים, לעננים, לרעמים שיש בלילה,
שאם חזקים מספיק, יכולים לעורר בי חרדות מלחמה. כל כך מתגעגעת.

יודעת שמה שיש לי עכשיו, לא יחזיק מעמד (בעיקר בגללי), עד
שיגיע, שאוכל לחוות אותו, כמו שתמיד חלמתי.
בואי נעמיד פנים, שזה חורף. אני אלבש את הצעיף הכתום שלי, עם
החולצה הכחולה, והכובע הצרפתי השחור, ונלך לים.
היא לא מעריצה גדולה של ים. חושבת שהיא נראית שמנה בבגד ים,
אבל זה כלום לעומת הטיפול שהיא מחייבת עצמה לעבור, טיפול
העשרת-אלפים, לא תוותר לשום שערה. לילדה יש תסביכים. שלי יותר
גרועים אבל.
אני בטוחה שאני חולה. שיש לי סרטן העור. כשהייתי קטנה מצאו בי
איזה משהו, לא רציני, והם כולם שם סבורים שזה הורד, ואני אהיה
בסדר. אני יודעת אבל, שזה מה שיהרוג אותי. בטוחה שיש לי את זה
עכשיו וזה ממאיר לי שם בפנים, אך לא מזיז לי.
אתם מבינים, יש לי עוד עשור להיות כאן. והילדה ההיא מודאגת
מכמה שערות, שגם ככה לא רואים.
הנר עומד להיכבה בכל רגע. וכאן תיגמר התאורה שלי. אני כותבת
מתוך הכרח, מחר לא אזכור.
כבר עכשיו לא זוכרת, כותבת עם עיניים עצלניות, בוהה בנר,
שבקרוב ייתם זמנו. רואה את עצמי, בנר. כאילו הוא ואני, אחד.
המתקן שלו כבר לא חם. הוא עומד להפוך לכלום, ככה נגמר. עצוב
לחשוב, שגם אני מאוד איטית, מאוד עצורה. מאוד תקועה, אין לי קו
רציף. אני סתם.
הכל סתם. אבל תעמדו דום, פרחים. אני בסביבה.
נכבה לי הנר.