אתמול החלטתי לסגור את החשבון איתך אחת ולתמיד, כמה זמן אתה
יכול לדרוך עלי? שבוע? שבועיים? חודשיים? אבל הנה זה נפסק.
התקשרת אלי בשמונה ואני בדיוק הייתי באמצע עישון מסיבי עם דנה,
כלומר אני עשנתי והיא דברה.
את האמת? הייתי בטוחה שלא תתקשר- אחרי התקרית של שבוע שעבר
שהצלחת לשקר לי בפנים בלי להניד עפעף..ועוד אני התנצלתי
במקומך. תראה כמה מטומטמת אני יכולה להיות.
אבל זה נגמר, כי אני אומנם רגילה שדורכים עלי אבל גם לי יש
לפעמים גבולות...או שלא?
אז אתמול שדברנו הלב שלי באמת קצת רעד..קשה היה לראות את זה
ובטח לשמוע את זה כשדברתי איתך בכזו אדישות וחייכתי כשחשבתי
שדנה צוחקת מהדברים שלי- התרגשתי...רציתי שתתקשר.
ואז אמרת לי שאתה תתקשר אלי עוד מעט כי יש לך משהו...(את האמת,
לא ממש שמעתי מה אתה צריך לעשות..אבל גם לא הכי התאמצתי
לשמוע).
באותו רגע פשוט רציתי להגיד לך שקודם כל נקבע משהו להיום ואז
תעשה מה שאתה רוצה כי הייתה לי תחושה שאתה לא הולך שוב להתקשר
ונכון שזה פתטי אבל כל כך רציתי לראות אותך..הגעתי לשיאים
חדשים...
אתה לא התקשרת.
אחרי זה דנה המשיכה לדבר אבל אני כבר לא הכי הקשבתי.
רציתי לישון, כל כך רציתי לישון ולבכות על זה שאני מאשימה את
עצמי בכל...אני עדיין מנסה למצוא סיבה להאשים את עצמי... ויש
לי דווקא המון אפשרויות. דנה אמרה לי שהסיבה היחידה זה הוא.
הוא אדיש והוא לא שם עלי. הוא משחק בי. פעם כשהיו אומרים לי את
זה הייתי מתכווצת היום אני פשוט מחייכת, כולם משחקים בי וזה
זמני עד שיעבירו אותי לחלון ראווה וילבישו עלי את מבצעי סוף
העונה.
דנה אומרת שלפחות יש לי מישהו ואני אומרת שאני מרגישה הרבה
יותר לבד והרבה יותר ריק מאלו שאין להם מישהו.
דנה אומרת שזה טוב שהוא לא התקשר כי עכשיו אני מבינה שהקשר לא
בסדר כמו שהיא תמיד אמרה לי. אבל אני לא יודעת מה זה קשר
"בסדר" כי אף פעם לא היה לי דבר כזה.
שוב פעם צוחקת.
אני נראית ממש מזויפת עכשיו, נכון?
הכל אצלי מתחיל ונגמר עוד לפני שהספקתי להתלונן, לפני שהספקתי
לקנות לו דובי קטן ויפה ולהגיד לו כמה אני צריכה אותו.
יש לי בעיה עם קשר.
אין לי בעיה עם חומות.
אבל השאלה אם יש טעם בכלל לטפל בזה.
עדיף לברוח?
אני יודעת שעדיף לברוח, ואתם יכולים להגיד שזה פיתרון של
פחדנים.
אני פחדנית ואני רוצה שכולם ידעו את זה. פחדנית.

"זה נורמלי תגיד...להיות לא נורמלי...אל תפחד למות..."

ואני לא מפחדת למות. אני מפחדת לחיות בייסורים. הכי פוחדת
בעולם.

"פעם כשהיינו ילדים לא היינו צריכים כל כך הרבה סמים כדי
לראות שהעולם מדהים...השתננו"

השתנתי? אני חושבת שתמיד הייתי ככה. פשוט עכשיו אני מבינה
יותר.
מבינה הרבה יותר וזה כואב. באמת.

"מהכאב הזה אין לברוח, את התחושה הזאת אסור לשכוח..."

כדור אחד וגם מהכאב הזה אני יכולה לברוח. אני רק צריכה באמת
לרצות. ועכשיו לבד. גם במצב וגם בהרגשה.
סיגריה. קפה. ספר שמשכיח הכל.
והטלפון מצלצל והשם שלך מופיע על הצג. הלב מתכווץ היד רועדת.
עוזבת את הכל ונכנסת למיטה, מכניסה למערכת את הדיסק האהוב עלי.
מגבירה לעוצמות שמרעידות לי הכל..מתכסה בשמיכה ומחכה עד
שהצלצול יגמר ואני אוכל להמשיך עד לנפילה הבאה.


הציטוטים של "בוטן מתוק בקרקס"