"בוקר טוב", נשמעה הלחישה. "בוקר טוב שירה", עניתי. בדיוק
עמדתי מול הראי, בוחנת את עצמי. הבטתי בה לרגע, תוהה מדוע היא
נראית כל-כך מוזנחת. שירה הייתה פריקית של ניקיון וסדר,
וכשראיתי אותה באותו הבוקר, לא הבנתי מה קרה. "הכל בסדר
שירה?". שאלתי בחשש. יותר מכל, פחדתי שהיא תגיד לי שלא, לא הכל
בסדר. היו לה עיגולים שחורים מתחת לעינייה הכחולות, מאוד סביר
שמחוסר שינה. שערה השטני, שהגיע לה עד הכתפיים, היה פרוע.
בחיים שלי לא ראיתי את שירה ככה, ואני מכירה אותה כבר 17 שנה.
פחות או יותר מהיום שנולדתי. שירה ואני חברות הכי טובות בעולם,
אולי מהסיבה שהיא תמיד שם כשאני צריכה אותה, או מהעובדה שהיא
אף פעם לא נטשה אותי לטובת מישהו אחר, בכל תקופת החברות שלנו.
ואולי זה יותר פשוט... אולי זה בגלל שאף אחת מאיתנו לא חברותית
במיוחד, וכשאתה בפנימייה, אם אין לך חברים, אתה לגמרי לבד, וזה
קשה.
לא מזמן שירה סיפרה לי שהיא לא ישנה טוב בלילות. יש לה סיוטים
על התאונה. שירה נפגעה בתאונת דרכים, ואמא שלה, אבא שלה ואחותה
הקטנה שהיו באוטו, נהרגו. בגלל זה היא פה, בפנימייה. היא הייתה
בתרדמת שבוע וחצי, וכשהיא התעוררה וסיפרו לה על התאונה, היא לא
בכתה אפילו. היא צחקה. צחקה כי היא הייתה מאושרת, כי היא הייתה
חופשייה. יותר מאוחר התברר לה שלא, היא לא חופשייה, כי היא עוד
לא בת 18. אז היא בכתה. שירה בכתה, אבל לא כי היה לה עצוב על
משפחתה, אלא כי היא לא חופשייה. היא גם ירקה על אחד הרופאים
שטיפל בה, כשהוא סיפר לה שנשברה לה הרגל. כל הרופאים שטיפלו
בה, היו בטוחים לגמרי שמשהו בראש שלה נדפק. היא חיקתה את ההבעה
שהייתה לאותו רופא על הפרצוף, ואני צחקתי. צחקתי כי הייתי
מאושרת. צחקתי כי איתה, הייתי חופשייה.

                                  X   X   X

אחרי ארוחת הבוקר, שירה הלכה לפגישה שלה עם ענת, או כמו שהצוות
המקצועי קורא לה: ד"ר תדמור. אני נשארתי בחדר ועשיתי שיעורים.
שירה נכנסה בדיוק כשעמדתי מול הראי מסרקת את השיער. "את נראית
יותר טוב", אמרתי, ושירה חייכה. היא ספרה לי שהפגישה הייתה
דווקא בסדר. ענת לא הציקה לה יותר מדי בקשר לתאונה, אלא נתנה
לה אפשרות לדבר בחופשיות על מה שבא לה. הן דברו על מה שיהיה
בעתיד, על העובדה ששירה קצת שונה, שהיא לא כמו כולם. לא כל-כך
בסדר. זה העלה לשירה את הפיוזים, אז היא ירקה על ענת. ירקה
וצחקה, כמו תמיד. היא סיפרה לי שענת הייתה המומה, שהיא לא ידעה
מאיפה זה בא לה, וזה הצחיק אותי. רציתי לחבק אותה, אבל לא
יכולתי. היא הייתה ממש מולי, בהישג יד, אבל כל-כך רחוקה...
התיישבנו על המיטה וסיימנו את השיעורים. אני לא יודעת איך, אבל
השנה יצא שכל השיעורים שלנו ביחד. תמיד היו מנסים להפריד
בינינו, לגרום במכוון ליצירה של קשרים חדשים. אף פעם לא באמת
הצליחו.

                                    X   X   X

הלכנו יחד לשיעור אזרחות. התיישבתי והוצאתי מחברת. שירה לקחת
עט והתחילה לכתוב. המילים זרמו את הדף לפי קצת דיבורה של המורה
יעל.
לאחר כמה דקות, יעל הפסיקה. "עד כאן הכל ברור?" היא שאלה. כולם
ענו ש'כן'. כולם חוץ משירה. "שירה?", יעל שאלה, "כן?", שירה
ענתה. "את בסדר? את שוב מדברת אל עצמך. אולי כדאי שתלכי אל ד"ר
תדמור?". "בסדר", לחשתי ויצאתי מהכיתה.




14.12.03