אתמול פגשתי את העצב.
אוי, זה היה נורא.
הוא נראה כל כך מדוכא וקר.
הוא תמיד ככה, בעצם, אבל אתמול זה היה קצת שונה.
אני והעצב לא חברים טובים ממש,
אני לא אוהבת להסתובב איתו. לפחות מנסה שלא. הוא מהאנשים האלה
שאין לך אף פעם על מה לדבר איתם.
האלה האדישים, הסגורים. המעצבנים.
אבל יש פעמים, שהוא פשוט בא אליי, וישר מתחיל לשפוך עליי קצת
מהאדישות שלו, מהקור שלו, מהבאסה התמידית שהוא נמצא בה.
והוא תמיד בא כשאני לא רוצה אותו לידי.
אבל מה אני אעשה? הוא כבר שם. אי אפשר להעיף אותו.
ואיכשהו תמיד יוצא, שלמרות שאני לא רוצה להיות איתו, אני יכולה
לשבת איתו שעות, ולפעמים אפילו ימים שלמים בלי שהוא ילך.
אתמול פגשתי את העצב.
הוא סיפר לי ששום דבר לא מסתדר לו בחיים.
לא בלימודים, לא עם המשפחה ולא עם אותה אחת שהוא אוהב.
הוא היה שבור כאילו מישהו זרק אותו לרצפה ללא רחמים ונתן לו
להתנפץ ככה לרסיסים ולדמם בלי הפסקה.
המבט בעיניים שלו אמר הכל.
בחיים לא ראיתי אותו ככה.
גם כשההיא רבה איתו, גם כשהשניה דחתה אותו אלף פעם ואפילו לא
כשהאחרונה צחקה עליו.
היה נראה כאילו הוא הגיע לאיזה סף קריסה. שאם המצב ימשיך
וידרדר זה יהיה הסוף שלו.
אתמול פגשתי את העצב.
התקרבתי אליו.
הוא בכה. הוא בכה ללא הפסקה.
מבפנים.
הייתי כל כך קרובה עד שיכולתי לשמוע אותו זועק לשמיים מבקש
שמישהו, לא משנה מי, יבוא ויציל אותו.
אני לא אוהבת את העצב, אבל אני לא מסוגלת לראות אותו ככה.
מתחנן שמשהו טוב יקרה לו. פעם אחת. זה הכל.
מה הוא כבר ביקש?
הוא אמר לי שאף אחד לא אוהב אותו. שאין לו חברים ושכולם מנסים
להתרחק ממנו ובגלל זה הוא מדי פעם מוצא לו איזה "קורבן" ונדבק
אליו עד שההוא מתעלם ממנו.
הוא אומר שהוא מין מחלה כזו.
הוא אמר לי שהוא מדבק. התחלתי לצחוק. איך מישהו יכול להיות
מדבק?
המשכנו לדבר שעות.
הוא לא עזב אותי.
אחרי כמה שעות טובות (או שאולי לא), הצלחתי לעזוב אותו ולחזור
הביתה.
הגעתי הביתה, ישבתי לי אחרי יום ארוך והדבר היחיד שהיה בא לי
לעשות היה לרבוץ מול הקופסא השחורה הגדולה הזו שמראה לי תמונות
זזות. טלויזה משהו.
לא היה משהו מעניין לראות, אבל זה עדיף מאשר להמשיך לדבר איתו,
עם העצב.
למחרת התעוררתי בבוקר.
הרגשתי לא טוב משום מה.
הגעתי לבית ספר, ואז ראיתי אותו. את זה שאני אוהבת. פתאום
הרגשתי עצבות.
הוא לא התייחס אליי. הרגשתי כל כך קטנה וחסרת משמעות.
בחרתי להתעלם, הרי זה לא טוב להרגיש ככה. וזה גם לא נכון כל
כך.
בשיעור אחרי ההפסקה המדכאת קיבלנו את המבחנים.
נכשל. שוב.
מה לא עשיתי טוב?? צעקתי.
כבר לא רציתי ללמוד יותר. הרגשתי שאין טעם להשקיע אם במילא לא
יוצא מזה שום דבר טוב.
חזרתי הביתה.
כולי בדיכאון.
ואז שוב ריב עם ההורים.
על שטויות, באמת, אבל זה תמיד בא איכשהו.
נכנסתי לחדר, מין מקום מפלט שכזה.
ופשוט מצאתי את עצמי חושבת.
חשבתי על היום שעבר, על הימים שיבואו, ומשום מה, חשבתי גם על
העצב.
נזכרתי במה שהוא אמר לי.
הקול שלו לא הפסיק להדהד לי בראש.
הכל רץ לי במוח כמו סרט.
הבנתי.
נדבקתי במחלה. |