עמדתי שם, על קצות האצבעות נזהרת שלא לעבור את הקו הצהוב, כל
השרירים בגופי יותר מדרוכים, יותר ממתוחים, כמו יש להם חיים
משל עצמם, כמעט מרחפת באוויר, חסרת שליטה על הגוף שלי, נשימות
קצובות, סדירות, קשובה לכל מה שקורה סביבי. "צא!" דגל אדום
שעף, ואני כבר לא שם, עפה עם הרוח, לא נושמת, מתוחה מדי,
רגליים לפני, בלי לחשוב, ממשיכה קדימה  ועפה, הכל מרוח, לא
רואים, לא שומעים. "אאאאהההההה!" כאב חד בקרסול, אבל ממשיכה
לרוץ, אסור להפסיק, ומאיטה, מדדה לאט, שומעת מהקלה קולות,
צועקים לי להמשיך לרוץ, לקום, לנצח!
קמתי, צולעת לעבר קו הסיום, ללא הצלחה. נפלתי על המסלול, לא
מסוגלת לקום, רק נזהרת כל כך, להישאר במסלול שלי, לא לעבור שלא
יפסלו. נשארתי כך למשך חצי דקה, עד שמישהו בא להרים אותי,
השכיב אותי על הדשא, מעלי היו אנשים, קראו לי, ואני? אני טבעתי
שוב, לתוך החושך, כבר לא שם, רק לבד, מתמודדת עם הכישלון,
אכזבת הקבוצה.
התעוררתי במקום מוזר, כבר לא הייתי על הדשא, ניסיתי לקפוץ
מהמיטה, לראות איפה אני. ללא הצלחה כמובן, משהו השמיע קולות
מעצבנים ברקע, מעלי הייתה תלויה שקית שטפטפה לתוכי דברים
מוזרים, הרגשת קרירות לא נעימה התחילה בגב היד שלי.
אחות נכנסה לחדר ועוד לפני שהספקתי לשאול היא כבר ענתה "היי
אני אורה את בבית חולים דנה, הגעת לכאן לפני שעתיים, אם לא
אכפת לך יש לי כמה שאלות" הסתכלתי עליה, הייתי המומה, לא ידעתי
מה להגיד, בית חולים? אני? אבל אני בריאה! הרי... הרי מעולם לא
הייתי בבית חולים! לפני שהצלחתי לסדר את מחשבותיי היא כבר
התחילה לשאול, הפרעות אכילה? עבר רפואי? מה אכלתי היום, אתמול,
שלשום. ואני עונה, בקול מונוטוני כל כך, לא מחוברת לעצמי, שתי
פרוסות, סלט ירקות, גבינה, מים, רק מים.
חזרתי הביתה, דיאטה קפדנית, שלוש ארוחות ביום, חובה בשר,
זריקות, בדיקות כל שבוע, אימונים מחוץ לחוק, עזבתי את הקבוצה,
שיעורי ספורט? חלום ישן, נשאר זיכרון, תחרויות כבר לא בשבילי,
יושבת בצד ורואה אחרות שרצות עם הרוח.
כשהגעתי הביתה אחרי התחרות האחרונה, שבה יכולתי רק לשבת בצד
ולצפות הרגשתי נורא, כאב לי הראש כאב לי הקרסול כאבו לי החיים
כולם, הכל דקר, התמוטטתי על המיטה, בוכה לתוך הכרית במשך שעות,
לא הסכמתי לזה. אמבטיה חמה, זה תמיד עוזר, פתחתי את הברז,
מניחה לאמבטיה להתמלא, ניגשתי למטבח, שתי פרוסות, גבינה, סלט,
מים, סכין. חוזרת לאמבטיה, תשושה לגמרי, הכל כל כך אדום, אבל
זה נעלם, משחיר לאט לאט, רצתי לתוך החושך, הפעם ניצחתי, זה כבר
לא כאב.