תקוע באמצע הרומן של המאה העשרים ואחת, ובגובה אפס, הלכתי
בצהריים להורים.
-"מה זה שיש לך מצב רוח כזה היום, בן שלי?" - אמא עם האנטנות
שלה.
אבא, בלי פוקוס בעיניים, אחרי ששה ארועים מוחיים, אבל בהכרה
מלאה, הביט בי דרך משקפיו העבות.
-"אני תקוע בכתיבה"- אמרתי והייתה שתיקה. אכלתי קצת מכל דבר עם
פרצוף ארוך, מוטציה ספרותית של המשפחה.
-"אין דבר" - אמר אבא -"תדע לך שכל  מי שמגיע, מגיע בזכות
עבודה קשה, אל תוותר, תמשיך, תתמיד.
אני התחלתי בתור עולה חדש ומכרתי בשוק שני דברים בגרוש, אחר-כך
הייתי שכיר אצל לפטובסקי ובסוף פתחתי עסק. לאט לאט התפתחתי,
שום דבר לא הולך בלי עבודה קשה".
מעט נחמה זה גם הרבה -חשבתי.
אבא גמר לאכול וקם לאט לאט. אמא ואני נדרכנו - "קח מקל". "לא
צריך, אני אגיע גם ככה"- אותן עצות, אותן תשובות. בימינו
הבריאה אחז בשולחן, עבר למסעד הכסא, ליתר ביטחון אני מאחוריו
כי יש לו נטייה ליפול לאחור, בגוף מקושת קדימה, אל התנור,
משקוף האמבטיה, לארון וישב על המיטה. ישבתי לידו.
הוא חלץ את הנעליים וההתקן האורטופדי מפלסטיק. שתקנו. הוא לבוש
חולצה קצרה מפוספסת ומכנסי התעמלות ואני בג'ינס וטי-שירט לבנה.
בא לי לשבת איתו קצת. הוא בן שמונים ושלוש ויכול למות פתאום כל
יום. הכנסתי את היד מתחת לחולצה שלו וליטפתי אותו בבטן ובחזה
הוא עשה לי אותו דבר ואמר: "דם שלי". פתאום רציתי לגעת בו חזק,
לא סתם עוד חיבוק, רציתי להכנס לתוכו. נהיה לי חם ופשטתי את
החולצה, סגרתי את החלונות והדלקתי את המזגן. הוא נשכב לאט לאט,
נשען על הבריאה, הציץ בשעון ואמר:
-"עוד מעט 'בחצר אצל פרנס'. אצלו הרדיו תמיד על רשת ב'. אחרי
החדשות של שתיים התחילו להשמיע 'שירים עם טעם של פעם', או משהו
כזה. הרמתי את החולצה שלו והמשכתי ללטף חזה שנשארו עליו קצת
שערות לבנות והוא ליטף את חזי המאפיר לאט. הוא התכסה חלקית,
וגופו הקטן והטוב מפיק חום תמידי.
"אני מת עליך"- אמרתי לו כשאני מנשק לו את הבטן והחזה.
-"אתם המותק שלי"- אמר בקול צרוד. גם מיתרי קולו נדפקו מהמכות
הקשות שניתכו עליו לפני תשע וחצי שנים. כשהוא אומר 'אתם' הוא
מתכוון קודם כל לאמא, שמסורה לו ללא גבול ואחר כך לאורי אחי
הבכור ואלי. שנינו היינו רגועים ורכים ורק לחישת המזגן נשמעה
בהפוגות הקצרות.
-"אם אני אמות, תדאגו קודם כל לאמא, אמא מותק, כמה היא דואגת
לי, עשר שנים היא מטפלת בי. אה, בלי אמא אני מת".  אני מכיר את
זה בעל פה, ופתאום התרסתי: "ומה יקרה אם היא, חס וחלילה, תמות
לפניך?" הוא זקף אצבע: "אסור! אסור שזה יקרה, אם היא תמות גם
אני אמות". ואני בטוח שאבא ימות משברון-לב. והוא הוסיף:
"חמישים וארבע שנה הולך אצלך ברגל?!"
-"אבל נשארים לך בנים, נכדים" - נישקתי אותו על הלסת המרובעת
שלו, מעניין איך הוא נשאר כל-כך גברי ומושך אנשים אחרי הכל.
תמיד באים לבקר. משפחה, מתנדבים מ'יד שרה', החבר'ה מ'ההגנה'
וה'פלמ"ח'.
-"אה, נכדים זה רק הריבית" - פרצתי בצחוק שקט. רק אבא שלי יכול
לפלוט משפט כזה.
פתאום שארל אזנאבור, כמו לפי הזמנה מוקדמת, התחיל לשיר את 'לה
מאמא'. אבא הקשיב, הוא יודע קצת צרפתית משהות של שנה בלבנון
בדרך הארוכה והנפתלת מגרוזיה לישראל. דמעות ירוקות ניקוו
בעיניו.
את אמא שלו אהב מאד ומדי שנה היה נוסע לבד לבית-הקברות ומספר
לה על כל המשפחה, מי עושה מה, על עוד נכד שנולד ואפילו עלי,
ביקש ממנה שאתחתן, שתשתדל אצל המלאכים החירשים.
-"הוא ארמני"- אמר אבא-"אזנאבורייאן "- והפתיע אותי מאד.
-"אתה זוכר כשעבדנו ביחד, תמיד כשהתחילה התוכנית הזאת ידעתי
שנשארה לי עוד שעה עבודה ולפעמים כשהייתי קצת עצוב היינו שרים
ביחד שיר רוסי, ושרתי לו :"יום ועוד יום /שנה ועוד שנה /כמו
מילים /ללא מנגינה /בואי רוח /בואי רוח /שוב שלכת וקרה".  "כן
אני זוכר, אבל עשית מה שאתה יכול, מאמינקה, זה לא באשמתך. אתה
בעצמות שלך בחור עם לב-זהב". אבא דיבר. אבא כמעט אף פעם לא
דיבר. המכה פתחה אותו. אמא עד היום נדהמת מזה. "אף פעם הוא לא
דיבר, פתאום הוא כל הזמן אומר דברים כאלה... בן-אדם אחר..."
על השידה לידו עמד בקבוק עם שמן תינוקות עדין. "בוא, אני אעשה
לך מסז' ". עזרתי לו לפשוט את החולצה והוא התהפך על הבטן ועם
היד הבריאה עזר למשותקת והניח את מצחו על כפות ידיו הגדולות,
החומות, שידעו לעשות כל מלאכה. שפכתי קצת שמן שקוף על כפות-ידי
והתחלתי לעסות את גבו המנומש מעט במעגלים הולכים ומתרחבים,
חזק, אבל ברגש, יש לי את זה. אבא המהם מעט ופתאום אמר: "אתה
זוכר את הקבבים שהייתי עושה בבית ומביא לעבודה? קבבים כאלו אין
בכל העולם ,אוח! כמה שאני מתגעגע לארוחות ההם! אתה זוכר שהייתי
חותך ירקות ולחם רוסי שתלינו על הדלת נגד עכברים והייתי שם להם
מלכודות ומטביע אותם?"  "בטח שאני זוכר"- עבדתי על השרירים
לאורך חוט השידרה שלו עם שתי בהונות משומנות ואחר כך דפקתי
עליהם בכריות הידיים ובאבחת זיכרון רואה את אבא בן שבעים סוחב
על השכם בלון- גז מלא לקומה השלישית, ואיך שבר קיר לבנים עם
פטיש של עשר קילו ולא שמע בקולי לתת את העבודה לפועל הערבי
תמורת מאה שקל ואחר כך היו לו שבועיים כאבי מותניים וכעסתי
עליו שבגלל מאה שקל... ושבגילו...
והוא אמר: "ומאה שקל הולך אצלך ברגל, הא!?" עברתי לשרירי
הצוואר והעורף, שום מתח לא הצטבר שם והם היו רכים ועדינים.
שפכתי עוד קצת שמן ועבדתי על שרירי הכתפיים, פשטתי את
זרועותיו, הידיים שחיבקו את אמא כשהולידו אותי, אצבע אצבע
,בתוך כף היד ובחוץ.
-"ואתה זוכר כששלחתי אותך על הווספה ל'ויצ"ו, אמרתי לך ללכת
ל'פוני' לקנות להם חצי-קילו בורקאסים
בשביל שימכרו את הסחורה שלנו קודם?" - אבא צוחק כמו ילד שעשה
'סאלטה' - לא סתם קוראים לו 'יצחק'.
-"בטח , וגם בקבוקי תירוש ויין לכל הקליינטים בחגים"- עברתי
לרגליים, נותן עוד קצת שמן ועובר בעיקר על השמאלית, מקפל את
רגליו ומציב על הכפות, כל כך רך ועדין וממושמע, אני מעסה את
שרירי התאומים בשוקיים ואומר: "וכמה טוב עשינו שמכרנו את העסק
לברנר. למרות שאני סוחר קטן מאד, תפסתי שהוא יהיה מוכן לשלם
טוב טוב, רק בכדי שיוכל לשלוט כמעט לבד על השוק ולהקפיץ מחירים
והוא שילם מחיר 'מציאה' עם חוזה חזק שאחיך ערך. אני לא יכולתי
לשלוט לבד על העסק . גם ייצור, גם שיווק, גם ניירת לא מוכרת,
גם ליטוש שלא ידעתי וגם שבגלל האינתיפאדה לא באו תיירים
והחנויות עמדו ריקות, אז ביום כיפורים נשברתי ואמרתי שאני לא
יכול יותר, למרות שיולינקה עזרה בחשבונות. "תתהפך", אבא התהפך
לבד ויישרתי לו את הרגליים. "ואז קיבלת עוד חמישה אירועים אחד
אחרי השני". עוד קצת שמן ועברתי לכפות הרגליים שהיו רכות מאד
בגלל שאמא מורחת לו משחה נגד יובש. הוא מטופל נהדר והיגייני
מאד. כמו אמא.
-"כן, הייתי עם רגל אחת בעולם ההוא, מימין מתה אחת, משמאלי מת
אחד. אני זוכר שבלילה ניתקו לה את משאבת -ההנשמה ".   "אז לא
היית כל-כך בעולם ההוא. אני זוכר איך בכית בקול שאתה רוצה כבר
למות, ואמא אמרה בשקט: 'הוא כבר לא יצא מזה' והרופאה אספה
אותנו ואמרה "אני מצטערת מאד", ורק אני חשבתי שאם אתה בוכה
בקול כזה חזק, אז בטח יש לך עוד הרבה חיים בפנים" אחזתי בפרק
הרגל וביד השניה עשיתי סיבובים, איבדתי קצת את הריכוז מרוב
התרגשות והוא צעק: "אי! בעדינות, מאמינקה !" - "סליחה, סליחה,
איבדתי ריכוז"- ועשיתי סיבובים ברכות ובשתיקה גמרתי עם כפות
הרגליים והרגליים המקומטות. בעדינות עברתי על הבטן המלאה באוכל
ולחצתי קצת על הצלעות מלמעלה ובצדדים". אתה צריך להסתפר,
אבא'לה"  "אני יודע, אבל הספרית שלנו לא עובדת בחול- המועד, אז
אני אשאר פרוע בינתיים".
צחקתי ונישקתי את כיפת קרחתו החומה והמנומשת. מאז שאני זוכר
אותו הוא תמיד היה קירח ולא לקח 'הלוואות' מגוחכות. בתצלום
צעיר אחד הוא היה עם שפם חתיכי, אולי בגלל שאמא אהבה את קלארק
גייבל.
מיסז'תי את חגורת הכתפיים, הכתפיים שהצטמקו והתרככו ומתחת
לעצמות הבריח וגמרתי בשתי נשיקות על כל לחי.  הוא שם יד על
החזה שלי ואמר:" תודה מאמא'לה, מתי מתחיל החוג שלך למניעת
עישון?"
"בסוף נובמבר" - אמרתי והרהרתי איך כל האגרסיות שלו חלפו
ונשארו אצלי ואצל אורי, ואם אהיה רך כמוהו כשאזדקן?  הייתה
שתיקת אהבה. פתאום אמר: "אני זוכר ב'טיפול נמרץ' איך באת כל
יום לגלח אותי, ואורי קילח אותי כל יום. אם לא אתם ,הייתי כבר
בקבר. קר לי". רציתי לעזור לו ללבוש את החולצה במרץ רב מדי
והשחלתי אותה על הראש. "לא. לא!"- הוא צעק - "קודם היד הזאת!"-
הוא הכניס על העוקם את המשותקת, אחר-כך את היד הבריאה, ובסוף
את הראש, ושוב עמדתי תמה מסף הכאב הנמוך שנקלע אליו. הוא לא
הרכיב משקפיים. כבר כשעבדנו ביחד שבע שנים שמתי לב שיש לו
עיניים מאד צעירות, נקיות מנימי זיקנה או קטרקט. התנועות שלו
היו כל כך צעירות, ביחוד בנהיגה, היו לו רפלכסים מאד מהירים
וידע לקרוא את הכביש. חוץ מפזילה קלה נשארה בעיניו אותה ירקות
עמוקה שאפשר לראות אותה רק אצל ילדים, מין ירוק יער שירשתי
ממנו יחד עם המראה הצעיר יחסית לגילי.
הוא ביקש לכבות את המזגן ולפתוח את החלונות ורוח סתיו קלה נשבה
ונהייתי קצת עצוב בגלל שידעתי שיום אחד אצטרך להפרד ממנו וזה
יהיה קשה ללא נשוא והחזקתי את כפתו בין ידי אחרי שכיסיתי אותו
בשמיכה קלה. הוא הביט בי וזיק של שובבות נדלק בעיניו: "אתה
זוכר את פרופסור שמחון ,זה שאמר לי שיצמחו לו שערות על כף- היד
לפני שאתחיל ללכת?"
"כן, נו?"  "ואז אורי אמר לו: אז אתה לא מכיר את אבא שלי!"  
"כן, אני זוכר שהיית כמו שק תפוחי-אדמה והייתי מעביר אותך
מכסא-גלגלים למיטה ומאכיל אותך והשקעת המון בפיזיוטרפיה ועמוס
המשקם נורא אהב אותך ואז היית הולך עם הליכון - גלגלים ואני
מאחוריך עד שנגמר לי הכוח ואתה ממש חרקת שיניים ואמרת לי:עוד
סיבוב ועוד סיבוב וגם המרפאת בעיסוק אהבה אותך, כי היית
משקיען- הייתי מאכיל אותך הפסקת אותי ואכלת לבד. לא התפנקת
ועברת להליכון בלי גלגלים וקרעת לי את התחת!" אבא צחק כמו ילד:
"אני ואמא לקחנו ספיישל לשיקום וכשהפרופסור ראה אותי הולך
אנגז'ה עם אמא נהיו לו עיניים כמו בנדורות והוא אמר: "אתה הולך
עם רגליים פתוחות. צחקתי וכמעט עשיתי לו א פייג " ואבא עשה את
ה-א פייג שלו והוציא לשון וורודה כמו חתול ושוב נראה כמו ילד
שובב.
אמא נכנסה ואמרה שאתן לאבא לנוח כי בערב יבואו אורחים והוא
יהיה עייף. "עזבי שטויות, אני לא יכול לדבר עם הבן שלי? עייף.
אז אני אהיה קצת עייף תלכי לנוח ". אמא הלכה לסלון ושמעתי את
טלויזיה. הרוח נפחה בוילונות." אני מקווה שתפסיק לעשן . תחליט!
היום אני מפסיק לעשן! וזהו! אין דבר העומד בפני הרצון!" - אבא
נשא את נאום הפרידה שלו. אני כבר לא מתרגז, אני יודע שהוא מת
עלי ורוצה
בטובתי. עכשיו שושנה - חשבתי . "הנה, תראה את שושנה! עישנה
ועישנה ועכשיו יש לה ק...איך קוראים לזה?"
-"קוצב-לב"- אמרתי בשלווה, קמתי ונתתי לו נשיקה אחרונה. פינצ'י
,הכלב הזקן והטוב הלך איתי לסלון.
אמא ישנה על הספה כשהטלויזיה דולקת על שעשועון בגרמנית. ליטפתי
בעדינות, שלא להעיר, את ראשה האפור, מסופרת כמו נער, חתן
בר-מצווה עם שביל בצד. גמדה חמודה. היא התעוררה כמו אריה -ים
שמריח דג - "חג שמח, נעמת לנו מאד, יינגעלע  שלי, אני מקווה
שעבר לך קצת המצברוח".
"תישני מאמי, תהיי בריאה וחג שמח. לסגור את הטלויזיה? "
"לא חשוב, עוד מעט אני כבר קמה ".
יצאתי ופינצ'י הסתכל עלי ונתתי לו ליטוף ארוך מהראש עד לזנב.
הוא ליווה אותי לשער. הדלקתי סיגריה והלכתי הבייתה, תקוע באמצע
הרומן של המאה ה- 21.