|
היא רצתה
לבנות לנו סוכה
אבל הסייסים שלה חטפו אותי ממנה.
נשאוני על אוכפים קשוטים
בשלל צבעי הקשת
אל העין
אל מבועים קולחים
אל אשדים שוצפים
שם רחצתי כפיים
מירקתי מצפוני
הטורדני.
בניתי לי אורוות מזדמנות בכרים
אחרים
זרים
פקדוני בן
מעת לעת
סייחים זקורי זנב
סתורי רעמה
צנפו באבוסי משולחי זימה.
יש ונשרעתי על גבי
בפאתו של אחו
נושא עיניים
מייחל לכוכבים
שיצמיחו בי קרניים
שידהירו רמכים תועים
אל בורות המים החיים
שלי.
יש ושמעתי את קולה
נצהל בבהלה
קורא בשמי, מדובבני
שאשוב אל הסוכה שלה
אותה בנתה
ובה בילתה
את עונתה
עד יום מותה
בי. |
|
|
מאוד עצוב לי
שאביה האיום כבר
לא מכיר אותי,
אני יושב וניזכר
בתקופה היפה
שהייתה לנו,
זה היה הרבה
לפניי רצח
רבין!
מי חשב אז שמשהו
כזה יכול
לקרות!
ואני אפילו זוכר
איזו ג'ינג'ית
שסובבה לו את
הראש!
מצחיק איך נשים
מפרקות חברויות
של שנים!
יגאל עמיר, בטוח
מתמיד בנוסטלגיה
המשותפת לו
ולאביה הלא כל
כך איום כמו
שהוא חושב שהוא. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.