דניאל וגבי נסעו לטייל באיזה אי דפוק במזרח הרחוק, בדיוק
כשמלאו לגבי (הוא שנא את השם גבריאל) עשרים ושלוש. מאיה נזכרה
אחר כך שבשדה התעופה הם שיחקו אותה כאילו זו להם פגישה אחרונה,
ונישקו את הרצפה המלוכלכת של נתב"ג ודניאל אפילו אמר שהוא נוסע
לחיות את כל החלומות שלו. איש הביטחון, בודק המזוודות, שהיה
עצבני כנראה מהטיסה הלילית לניו-יורק שבה טיפל קודם לכן, העיר
בזלזול שאף ישראלי לא בורח מישראל. לא בורח באמת. דניאל לא
התרגש וחיבק בעליזות את גבי בדרך לשער אל הדיוטי פרי.

 ההתרגשות הזאת נמשכה גם בגלויה הראשונה. גבי סיפר שהם חיים
באיזה מלון זרוקים, שבקושי יש בו מים זורמים ושמזכיר את
טירונות היחידה של השייטת. בארבע בבוקר הם הולכים לשחות בים
ההודי, וארוחת הבוקר שלהם היא בננות ואגוזי קוקוס. דניאל כתב
על הבחורות הנהדרות שמסתובבות פה עם הראש במחשבות אקזיסטנאליות
והבגדים על החוף, וכמה שהוא נהנה. מאיה ידעה שדניאל לא מאושר,
כי איך הוא יכול להיות מאושר בלי להיות בדיכאון העמוק שלו, מרה
שחורה שנתחלפה רק בפרץ התרגשות שהיא בדרך כלל לא הבינה. דניאל
התלהב מדברים טפשיים: ספר פנטסיה זול, מועדון חדש עם 'אוירה
מיוחדת' (זאת אומרת שמסדרים שם אחרת את הניאונים, רטן גבריאל
לפעמים), או נסיעה טפשית לשום מקום, או יותר גרוע - ליער בשום
מקום. מאיה הייתה מתיישבת על מחטי אורנים ומקווה שלדניאל ייגמר
מהר הקטע של ההתבודדות, ושאפשר יהיה לחזור לציביליזציה. גבי
צחק ואמר שדניאל תמיד מקווה לגלות משהו אחר כשיצא מהיער, אבל
כשמאיה שאלה מה בדיוק, גבי אמר שדניאל לא מספר לו. בכלל, גבי
התייחס לכל מצבי הרוח של דניאל במין נונשלנטיות מרגיזה, כמו
שהתייחס לכל דבר בעולם חוץ מההורים שלו.
 במלון הפשפשים שלהם, כתב לה דניאל שבוע אחר כך, הם חיו כמו
בסרטים. הם שכרו סוסים, התלבשו כמו איזה אנשי פרא חופשיים
ורכבו אל תוך ההרים. הזריחה הפראית שם נתנה לדניאל הרגשה שהוא
אחד מראשוני גזע האדם החוצה את ההרים אל תוך מישורי בלריאנד
הנאדרה, כך כתב, ובכל רגע חיכה שמאחורי איזה שיח יצוץ לו עלף
ירוק. גבי הוסיף בשולי המכתב שכל הזמן היה חם בצורה בלתי נסבלת
והוא נפל מהסוס שלוש פעמים. הוא אף פעם לא נתן לעצמו ממש
ליהנות, חשבה מאיה, לא הייתה בו השכרות של דניאל מהחלומות שלו.


 בסוף, כשגבי חזר לבד, מאיה נפגשה איתו. רק פעם אחת. הוא ישב
אצל ההורים שלו, זוג מבוגר שהתבונן בבנם יחידם בחרדה מזועזעת.
מאיה ידעה שהם בקושי יכלו לתת לו לנסוע, כמו שאימו בכתה כאשר
גבריאל התעקש להתגייס. היא ידעה את זה כי גבי סיפר לה באותה
פגישה. היד האחת שיכול היה להזיז אחזה בסיגריה, והעיניים
הכבויות סיפרו לה מה קרה במרחק של חמשת אלפי קילומטרים משם.
היא לא יכלה לחזור לשם אחר כך, לעיניים ההן, ליד ההיא, לליטוף
העדין של מילות האם. האב לא דיבר אבל היא ראתה כאשר מבטו עבר
מפניו המתים של גבי אל פניו החיות של אחיו הגדול בתמונה מ-
81'. גיא מת בלבנון, והשאיר לגבי את התמונות, את הפחד שהסתובב
בבית ההוא כל הזמן, ואת השייטת. גבי גדל בצללים של בחור גבוה,
עם חיוך מטופש ושיער קצוץ, והם רדפו אותו בבית הספר, בתיכון,
ובצבא. יותר מכל הם רדפו את גבי והוריו בביתם.
 במילים שכתב דניאל הוא לא תיאר את הקרע שהחל בינו לבין
גבריאל. אולי חשב שזה זמני, והם יחזרו להיות החברים הטובים
שהיו מאז התיכון. בדיעבד מאיה ראתה הערות קצרות; דניאל כועס כי
גבי ישב כל היום על החוף שקוע בים, במקום ל'חיות את החיים כמו
שצריך' עם דניאל. דניאל נסע לבד לכפר ילידים פרימיטיבי כדי
להתלבש בנוצות ולרקוד עם חנית ביד. גבי כתב לה כמה פעמים, בין
השורות של דניאל, ותמיד סיפר שהוא רוצה לחזור ושהוא לא יודע מה
הוא עושה שם. בבית שלו הוא סיפר שאחרי שהשתחרר מהצבא הייתה לו
הרגשה מבולבלת כאילו הוא לא היה צריך להיות שם בכלל. בגלל זה
הוא נסע עם דניאל, כדי לראות אם יש מקום שבו ירגיש קצת יותר
שייך. אבל מה שנראה למרבית האנשים כמו מציאות אפורה, ולדניאל
כמו חלום כחול, נראה לגבי כמו הנוף בזמן גשם - מטושטש וזורם,
קר ומנותק. הוא לא סבל, אבל גם לא נהנה. פשוט, הוא ישב וחיכה
שהכל יסתיים בפתאומיות, כמו להוריו בסתיו 82'.

 המכתב האחרון של דניאל היה הסיבה שמאיה כתבה לשגרירות שם.
דניאל וגבי נסעו שלושה חודשים לפני כן, ובשבועות האחרונים מאיה
התחילה להרגיש שדניאל לוקח סמים. המכתבים שלו היו מאוד
ציוריים, והוא הפסיק להתקשר אליה ואל ההורים שלו. גבי דיבר
כמובן עם ההורים שלו, אבל היא לא יכלה ליצור איתם אז קשר,
כיוון שלא ממש הכירה אותם. דניאל כתב לה שגילה את העולם
האמיתי, את הצבעים האמיתיים, את הרגש האמיתי. הוא כבר לא מאמין
בפיות ושדים; מאיה חשבה שהוא בחר להאמין בגורל עתה, ובהרס
העצמי שהביא על עצמו, אבל דניאל כתב שהלך על האדמה החשופה ומצא
את החרב שתפיץ את זוהר כוכבו. המכתב היה משופע בתיאורים
רגשניים של הגשמה עצמית ובהכרה אמיתית בהוויה שלך. מאיה כתבה
לשגרירות ישראל וביקשה שימצאו את דניאל וגבריאל, ויבדקו מה
קורה איתם. היא פחדה לשמוע שדניאל אושפז בבית חולים לחולי נפש,
אבל במקום מכתב תשובה הייתה שיחת טלפון, והנספח התרבותי בישר
לה בעצב שדניאל קדוש מת, וגבריאל עזריה בבית החולים המקומי
במצב קריטי. על פי התחקיר של השגרירות, דניאל היה בקריז וגבי
רב איתו, ואז דניאל ירה בו וקטע את עמוד השדרה בשתי נקודות.
גבי שכב שם בדם בזמן שמנהל המלון הזעיק משטרה, ועד שהם הגיעו
דניאל ירד מהקריז וירה בעצמו כדור אחד בראש.
 גבריאל לא רצה לספר לה בתחילה מה קרה שם. היא לא התווכחה, רק
ישבה על הספה מולו ולגמה לאט מהתה של אימא שלו. כשהחמימות פשטה
בגופה החל גם גבי לדבר; במשך השבועיים האחרונים שם הוא רב עם
עצמו האם עליו להמשיך לחיות או לא. בלילה ההוא חשב שהצליח
להחליט לחזור לארץ ולהתחיל ללמוד מחשבים. הוא נכנס אל דניאל
ובישר לו שמחר הוא טס חזרה ארצה. דניאל היה בקריז של סמים,
ודיבר רק על כמה הוא קרוב לעולם שתמיד חיפש, ושאסור לגבי לעזוב
אותו עכשיו, כי רק גבי ידע להעריך את דניאל החדש. למאיה אמר
גבריאל שבכלל לא תפס עד אותו רגע עד כמה דניאל נסחף בהזיות,
ובוודאי לא שיער שיש לו אקדח. הוא גם לא ידע למה. אבל מאיה
הרגישה שבין גבריאל ודניאל היה יותר ממה שכל אחד מהם אמר או
כתב. הייתה תחושה שגבריאל ידע מה מצפה באותו חדר לו ולדניאל,
ונכנס כדי לראות איך יבחר הגורל שלו. כך או אחרת, גבי ניסה
לשכנע את דניאל לוותר על ההזיות שלו ולבוא איתו, ואף ניסה
לגרור אותו אל מחוץ למלון, לשגרירות בה יוכלו לטפל בו. דניאל
דחף אותו אל הקיר, התמוטט על המזרון הקרוע ששימש כמיטה והוציא
ממנו אקדח ישן.

   מאיה שמעה מגבי עוד פעם אחת, לפני שנסעה לצרפת. הוא טלפן
אליה לאחל לה נסיעה טובה, והיא במבוכה הודתה לו והתעניינה
בשלומו, ואיך הוא מתקדם עם הפיזיותרפיה. הוא שתק קצת, ואחר כך
אמר שיש לו רק בקשה אחת ממנה. הוא חושב שדני לא היה מאושר כאן,
וזה לא משנה איזה 'כאן'. היא לא יכלה להציל אותו מעצמו, ומוטב
שתשאיר את דני לגבריאל לבדו. הוא כבר רגיל לזיכרון. מאיה בכתה
חרש מרגע שהניחה את הטלפון, ועד שדה התעופה.