הוא התיישב על הספסל הכהה, תחת אור הפנס. העיף מבט לרגע בשלט
שבראש עמוד נטוי קמעה. האוטובוס אמור היה להגיע כל רגע לפי
חשבונו. זה היה לילה חסר ירח, וקשה היה לראות מבעד לאור הפנס
את הכביש החשוך. כשהגיעה המכונית הראשונה מעבר לסיבוב, היא
הפתיעה אותו בסנוורי אורות לבנים. לרגע נרכן משפשף את עיניו,
ואז שוב היה לבד, הרעש המתעמעם של מנוע מתרחק סימן יחיד
למכונית. הוא נאנח וחיטט בתרמילו עד שמצא בו שעון יד ישן,
שרצועותיו קרועות. כן, בכל רגע עתה. או שמא בכלל האוטובוס יוצא
בכל שעה מלאה, ולא רבע לאחר מכן? הוא לא היה בטוח, ורק קיווה
בכל מאודו שלא איחר לאוטובוס האחרון. האוויר החם גרם לחולצתו
לדבוק לעורו. הוא ניסה להתרחק מאור הפנס, שאליו נמשכו חרקים
בחגיגת הלילה שלהם. כאשר התרומם מעל הספסל בקע שיעול צרוד
מאחוריו, הוא נסוב בבהלה וראה גבר נמוך, על ראשו כובע רחב
תיתורת אשר הצל את פניו כמו בקומיקס אפל. הוא אחז סיגריה כבויה
בידו, ומתחת לצל הכובע נחו עיניים כהות, שנצצו בחשיכה.
"יש לך סיגריה?"
'הוא נבוך לרגע ולא השיב. "בחור, מה שמך?"
"רמי"
"רמי, יש לך סיגריה?"
"לא..., אני, אה, לא מעשן. סליחה, אבל אין לך סיגריה ביד?"
"לא."
הגבר הפסיע קצרות עד שנעמד אל מול רמי, ולקח שאיפה ארוכה
מהסיגרייה הכבויה שבידו, שככל הנראה לא הייתה סיגריה. אחר
השתעל שנית את אותו השיעול הצרוד שהבהיל את רמי קודם, ושוב
ליבו של רמי פעם בחוזקה. הוא הידק את תיקו אל כתפו בחוזקה ושב
והתיישב.
"מחכה לאוטובוס?"
"כן. הוא צריך להגיע עכשיו" ענה רמי.
האיש נחר בבוז "אל תבנה על זה. האוטובוסים אף פעם לא מגיעים
כשצריך אותם, וגם אז הם לא בדיוק מה שציפית. אני לעולם לא נוסע
באוטובוס כיוון שאינני סומך עליהם, והיית מצפה שאני לפחות אוכל
לסמוך עליהם, כיוון שאני נוסע קבוע באוטובוס."
"האין זאת סתירה?" שאל רמי בתמיהה.
"לא. באמת, אני לא סתם אחד. כולם מכירים אותי פה, וכולם פוחדים
ממני ושונאים אותי. אתה יודע למה? בגלל שאני בלש, זה למה."
"אני מבין. אתה מתכוון שכולם כאן פושעים, ולכן מפחדים ממך"
"לא, אני מתכוון שאני טיפוס מחליא ביותר." הגבר הביט בו
בעוינות "אתה יודע, אתה נראה לי קצת מוזר. מה עושה פה בחור
מבוגר, לבוש בצורה מכובדת כמוך, עם תיק מסמכים מסתורי, שיכול
גם להכיל אקדח או מי יודע מה..."
"אני הת..."
"אל תאמר מילה. אל תחשוב שתוכל להטעות אותי במילים יפות של בית
מרקחת. אני יודע טוב מאוד מה זה אפיפוריזם והיכן לשים אותו
בקיץ, למרות שכרגע המצאתי את המילה. אני רואה דרכך, ואני רואה
שאתה מזיע כמו השטן בגיהנום" הגבר קרב עתה אל רמי במידה שיכול
היה להריח ריח קלוש אך חריף של ויסקי ואבק שריפה. הוא גמגם
בחולשה "זה החום, בגללו אני מזיע"
"שטויות." הגבר פסע לפתע מעבר לספסל ולפני שנעלם בחשיכה פלט
לאחור "אתה מזיע כי אתה אשם. אל תשכח שאני פה..."
פתאום לבד, רמי נרגע, ושוב חזר לנשום בסדירות. ריח קל של מעיל
גשם ארוך וכבד עדיין תלה באוויר, בעת שרמי חיטט שנית בתרמיל
הקטן שסחב עימו, ודלה מתוכו בקבוק מים מינרליים. הוא שתה
בלגימות עזות, נזהר שלא להרטיב את החליפה. אחר פקק את הבקבוק
והחזירו לתיק, מאבדו שוב בערמה הגדולה של ניירות, כלי כתיבה,
קופסת כלי עבודה קטנים, משקפיים (להם עדיין לא נזקק) ומשחק
מחשב רעשני שדומה שלא ניתן היה להפטר ממנו. רמי התיר מעט את
העניבה שלחצה על צווארו. מסתכל שוב על שעונו, תהה היכן לעזאזל
האוטובוס הארור, ולמה לא עובר אף רכב על הכביש הנטוש. הוא קם
מהספסל כדי להטיב לראות אל תוך החשיכה, ובעודו נבלע מעט אל
הערפל סביב, חומק מאור הפנס הבוהק, הרגיש שמישהו עומד מאחוריו.
הוא סב לאיטו, מצפה שוב לראות את הבלש המשונה, והופתע לראות
בעיגול האור אישה גבוהה, שפניה היפים עוטרו בעיניים כחולות
המשוחות בצל ירוק בהיר, ושיערה הבהיר גלש אל כתפיה. היא לבשה
שמלה אדומה הדוקה, שהחמיאה לגזרה הנהדרת שלה. נעלי עקב שחורות
נקשו כאשר היא פנתה לכיוונו וקראה, בקול צרוד ומושך "הלו, אתה
כאן? אל תתחבא. ראיתיך כשישבת על הספסל. הלו?" רמי חזר למעגל
האור, והיא מצמצה בעיניה ואמרה "הו, זה אתה. חשבתי שאתה מישהו
אחר"
"אני מצטער, אנחנו מכירים?"
"לא, לא ראיתיך מימי. אלא שלא רבים כאן לובשים חליפות, וחשבתי,
טוב זה לא משנה כבר, כי אתה בבירור לא הוא, והוא בבירור לא
כאן. אכפת לך להסב את מבטך לרגע?"
"מה... אה, כמובן. אני מצטער."
היא מחתה את הדמעות שירדו לאורך אפה המושלם, מעוצב בעדינות כשל
אחת האלות היווניות העתיקות, אפרודיטה או אולי דיאנה. "חדל
להצטער. אין זו אשמתך שהגעתי לכך" ומובן שמיד חש רמי שזו אשמתו
הכבדה, ורצה להתנצל, ושינה דעתו כשהבין מה בדעתו לעשות, ואחר
הצטער ששינה דעתו, כאשר היא נעצה בו מבט חד מתחת לשיער הבהיר
שנפל קדימה על מצחה. חזה רטט קלות בכעין יפחת בכי, אך שום קול
לא בקע מבעד שפתיה האדומות והדקות. חזהו רטט אף הוא באהדה והוא
שחרר אנחה כבדה, שכשלה סביב לתהום השתיקה הפעורה ביניהם,
ולבסוף חמקה לחשכה מליטה פניה בידיה. היא התיישבה על הספסל.
ובהתה אל החושך שהקיף את שלולית האור.
"מתי עובר אוטובוס?"
"איני בטוח. חשבתי שהוא צריך להגיע עכשיו, אבל עתה נראה לי
שאאלץ לחכות עוד זמן מה."
היא שוב שתקה, והוא נוכח שהוא עומד ונועץ בה מבטו. מסמיק קלות,
הוא התיישב לצידה.
"את רוצה אולי לשתות משהו?"
"כן." השיבה והוא שוב חיפש במזוודה שלו את בקבוק המים שלו, אך
לא מצא אותו. מפליט קללה חנוקה, נרכן עוד יותר, ידיו קבורות
בתוך המזוודה. לפתע היא קמה ואמרה "לא חשוב. תודה לך, אבל נראה
לי שאחפש איזה פאב להעביר בו את הלילה המקולל הזה" וכשהתרומם
להביט בה כבר לא הייתה שם.
עתה החל שוב לדאוג לאוטובוס. אולי הייתה תאונה, אי שם במעלה
הדרך, והאוטובוס לא יגיע? ומה יעשה אז? אין לו מקום לישון בו,
ואפילו מצא איזה מלון אין בידו די כסף כדי לשכור בו חדר. גם
בגדים להחלפה לא היו לו. מוזר איך דווקא ברגע בו יש איזה עיכוב
פתאומי במסלול, איזה פסק זמן כפוי אשר בו אתה יושב חסר מעש
ומחכה לאיזה אוטובוס, דווקא אז אתה לא ערוך ולא מוכן. כל היום
אתה שיא המוכנות, בעבודה, בבית, עם חברים. תמיד ערני, צוחק
כשצריך, מדבר באלגנטיות ועושה כל עבודה כמיטב יכולתך. ופתאום -
יושב לבד על ספסל, מואר בפנס חזק מדי, מוקף חשכה וספקות, וללא
כל וודאות לעתיד. רק הלילה הזה סביבו, רק הוא הבטיח להימשך
באיטיות, ורמי נעץ עיניים זועמות בשעון הישן, תוהה לראשונה אם
הוא בסדר בכלל.
שוב התיישב על הספסל, ולראשונה חש בסהרוריות הלילה הזה. מעליו
בקע ירח חיוורייני, מטיל לובן הפכפך, המהתל באשליות של אור
וצל. דומה היה לרמי שמימינו שיחי קוצים, שמלבדם אין דבר פרט
לשדרה ארוכה של אבני מרצפת אפורות, יבשות וסדוקות. פסים
מנומרים אדום ולבן, לאורך שפת הכביש, הזמינו כל אשר יגיע להמלט
מייד. ועתה לא ראה עוד רמי עמוד ובראשו שלט. הוא עצם את עיניו,
מכחיש בכוח אלים את סביבתו, וכאשר פקחן שנית הופתע באשר נוכח
שגם המציאות הכחישה את קיומה. עתה ישב על סירה צהובה בגל
מתנועע של ערפל אפור, ובו נקוו טיפות דם היכן שדלף היקום אל
עבר האין השחור. רמי נמשך אל האין, עיניו לוהבות את ליבו בחסך
מענה
"הי, ילד, עצור!"
יד אחזה בו בעוז ומשכה אותו בכוח לאחור. מעל שרוול בד לבד
ירקרק, מעל מדליות אין ספור על חזה, משובצות סרטים צבעוניים,
נישאה לסת רבועה עצומה. כה גדולים ורחבים תווי הפנים, עצמות
הלחיים התחתונות, עד כי הם מסתירים כליל את האף הרחב והשטוח.
מצדדיו, קרובות דיין מכדי להקרין נכוחות על פני האיש, עיניים
עצומות למחצה, ודווקא המעט שהן משקפות חזרה אל העולם הוא
המרתיע את רמי. האוזניים קטנות ומשוכות לאחור ושיער אינו נראה
כלל מבעד כובע צבעי רשמי, בעל מצחייה שחורה וסמל לא ברור הרקום
מעליה, שמאפיל על מסכת ברזל זו. על כותפות המקטורן רוטטות
דרגות, ואת דשיו מעטרים כפתורים קטנים מוזהבים.
"עמוד דום!" רמי רוטט קלות בעמידה מתוחה, עוד לפני שצליל
המילים שוקע בהכרתו.
"בחור צעיר, אתה עמדת לבצע מעשה חמור ביותר. כפי שראיתי עת
התחלתי לערוך ביקורת לילית במוצב נשכח זה, עמד החייל... מה
שמך, בחור?"
"רמי, המפקד" כרפלקס מותנה נפלטה התשובה "עמד החייל רמי לנטוש
ללא סיבה את עמדת השמירה שלו. עתה יכונס בית דין שדה לענות
באשמה זו. האם יש לך מה לומר להגנתך, חייל?"
"אני, אה, אני לא... זו אי הבנה..." גמגם רמי בחולשה, אינו מעז
להחלץ מעמידת דום מתוח ולבסוף מצליח למלט מפיו: "אינני חייל,
המפקד!"
"מה, אין דבר כזה. כל אחד הוא חייל. כולנו משרתים את תכלית
המדינה, נכונים בכל רגע להשליך חיינו מנגד למען טובה ערפילית
שידועה רק לדרגים הבכירים ביותר, עושים את תפקיד הברגים הקטנים
במכונה הענקית המשומנת בזיעת גופנו ובעת הצורך, אכן, אף בדמנו.
באשר תריע החצוצרה, באשר יוליכנו מקצב המוות של התוף, שמה נלך.
שאם לא כן, היינו נסחפים חסרי תכלית ותקווה אל החיים, חיים
חסרי משמעות וכיוון. לא! נחלת הצבא; משמעת ברזל, אימון בלתי
פוסק, ומעל הכל - אין נוטשים עמדה לנוכח פני אויב, על אלה
ייכון הגזע האנושי!" בעת שדיבר סמקו פניו הרחבים של הגנרל,
זיעה נטפה מצדעיו, וידיו נופפו לכל עבר כמקצרות בשדה חיטה.
הגראנד פינאלה הותירה אותו מתלהם על רקע אור הפנס הצהוב ולסתו
משוכה בקו יציב מרמי אל החשכה. אז הוא נסב בחדות, נעצר כשחזהו
הרחב והמעוטר נישא סנטימטרים ספורים מפניו של רמי.
"עתה ימסור בית הדין את הכרעתו: החייל נמצא אשם בבגידה באומה,
ועל כן יבוא על עונשו החמור ביותר!" ואז התרכך קולו, והוא
כאילו נרכן לעבר רמי, מביט בו לראשונה "באמת, אין בידי דבר
לעשות עבורך. אינני אדם אלים מטבעי, ובשעות הפנאי שלי אני מרבה
לצייר ולטפל בגינה, כפי שיעצו לי הרופאים. אבל את החובה יש
לבצע, ועל הסדר החברתי להיות ולהראות, שאחרת אנה באנו? אבל
אולי בכל זאת נוכל להפחית את האשמה. שמא תודה שניסית לגנוב
ציוד? או לכל הפחות, ששילמו לך תמורת מעשה הנבלה? את זאת נוכל
להבין, ואף להתייחס לכך כאל כיבוד חוזה עסקי, ועל כך יש להעריך
אותך ולא להעניש."
רמי, המום: "אבל מעולם לא שילמו לי..."
הגנרל שוב קטע אותו בתקיפות, משווה לקולו צליל הערכה "אמיץ עד
הסוף, נאמן לעקרונותיו ואינו נכנע לאופי האנושי - כזה אתה, ועל
כך תענש!" רמי חש סחרחורת עזה מטפסת אל קדמת ראשו, וזיעה קרה
כיסתה אל כל גופו, וקולו של הגנרל נישא כמרחוק "... ועונשך
היאה יהיה - העלאה בדרגה. מעתה אתה גנרל כמוני" עתה הגנרל חייך
אליו חיוך רחב, והצמיד אל חזהו סיכה מעוטרת "וככזה אפנה אליך
בשמך הפרטי. גנרל רמי, כל הכבוד. היית שפל, חסר מעש, ונאמן
לעצמך בלבד. גישה כזו מאלצת אותנו להכיר בערכך, אף כי אנו
שונאים אותך על מה שהינך, ולמקם אותך בדרגים הבכירים ביותר.
אני מאחל לך שתכשל היטב!" ובמילים אלה נסוג הגנרל מאור הפנס אל
החשיכה העוטפת עתה, מעלימה אותו, וחונקת אט אט סביב לרמי.

הוא ניצב מתוח, כאב חד בחזהו במקום בו סיכה חודרת בבשרו ודמו
נוזל במורד החליפה היקרה. על המדרכה לידו נשמט תיקו מידו
ותוכנו הסתמי נשפך אל המדרכה. רמי כורע, הוזה ומדמם, שומע
המיית מנוע ונזכר באוטובוס לו חיכה, אך הוא חלוש מכדי לפסוע
מבעד לדלתות הנפתחות, ובמבט כלה הוא עוקב אחר אורות אדומים אל
תוך הלילה. על גחונו הוא זוחל, ממלמל מלמול חסר פשר, ועתה הוא
לבדו, בין שיחי קוצים גבוהים. רמי מוטל על גבו, עירום ועריה,
ואור ירח מכה בעיניו. הוא שומע קולות סביבו, אך הכאב בחזהו
מדביק אותו לרצפת הבטון הקרה.
"הילדות היא המנחה אותנו בשבילי החיים. הילד המחפש בין שיחי
הביצה אחר הצפרדע, הוא ביולוג העתיד שמזיע בג'ונגלים של ברזיל
בחיפוש אחר החיסון שבטבע למחלת האנושות. ואולי הוא ממציא
הצעצועים, שמשחק במשחקי מחשב מתוחכמים ביותר כשם ששיחק בערוגות
החול. את הדקויות שבשנותינו הראשונות לא נבין לעולם, אך הן
הטווות את המארג הענקי על הנול של החיים. את הצבעים נותנים
הורינו, חברינו, בית הספר, הצבא, התרבות סביבנו; אך בל נטעה
בחשיבותם במעשינו, שכן בבסיס אישיות יושבים שני הגורמים
המלווים אותנו בכל אשר נלך: גורל, ובחירה חופשית. המטען הגנטי
בו צוידנו לפני שנזרקנו אל בית האכסניה הזה, והבחירה שלנו בכל
צומת חיים. שני אלה שזורים זה בזה כצמחי ורדים צמודים, שקוציהם
עוקצים זה את זה, אך מרתיעים יחד את אויבינו." הדובר נגלה עתה
לרמי הגוסס כהולוגרמה ענקית של ראש שב וקרח למחצה. משקפיים
עגולים, בעלי מסגרת כסופה ושרוטה קלות, מכסים על עיניים
בהירות, נבונות. תווי הפנים מזכירים במעט את אלברט איינשטיין,
ודמיון זה מתחזק כאשר לרמי נגלה צווארון אפודה מוכתם קלות.
הפנים הענקיות מתנשאות מעליו, אך אינן מביטות בו ישירות. רמי
מרים לאט ידו והיא חולפת דרך צווארון האפודה, נמהלת באור
צבעוני כאילו היתה מסך הכסף. אך עתה רמי יושב למחצה וידו האחת
אוחזת בליבו, בחזהו הפצוע, וידו השניה אוחזת באוויר צבעוני.
"לא בחרנו להיוולד" ועתה העיניים מופנות אל רמי "ועלינו להמשיך
במסע שלא התחלנו ושלא נסיים. עם זאת את הכיוון בוחרים אנו." יד
ענקית מופיעה מהאינסוף ותומכת ברמי, מעודדת אותו לקום. במאמץ
אדיר הוא אכן קם, ומוצא שקל לו עתה להתחיל ללכת. עירום ועריה,
כואב ומבולבל, הוא מתחיל לפסוע על הכביש אחרי האוטובוס.