הוא יושב.
הוא יושב וכותב.
הוא יושב וכותב מכתב.
מכתב לאשה שפעם היו ידידים. אפילו היה קצת מאוהב.
לא מי יודע מה. קוצים שלו, קוצים שלה .
נפרדו. לשון ארוכה. היתה לו לשון ארוכה.
ארוכה מדי בתערוכה שערכה.
נעלבה וניתקה.

הגשם פסק. יום שישי אפרורי.
אם הוא היה נעמי שמר,היה מתנדב וכותב:
"הגשם שר לו שירים במרזב".
התנור לידו. כלבתו הטריירית ישנה על הספה החומה, אפה תקוע
בצעיף שחור.
סיגריה וקפה: לכאורה פאסטורלה.
חסרים:
אח מבוערת בגזירי אורן ריחניים, זקנקן ומקטרת ואשה עירומה בחדר
המיטות,
מתהפכת בשנתה אחרי אהבה עמוקה.
אבל הוא לבד. כותב ללא כאב. זאת אומרת לא ממש. לבד זה מצב
שצריך להתרגל אליו אם רוצים להשאר שפויים, אבל תמיד יש איזה
בדל תקווה שההיא מהתנועה או הקיבוץ תדפוק על הדלת.
פתאום הטלפון מצלצל.
הוא חושב - או טעות או אמא. וקולה של אשה זקנה מבקש את גרטי.
צדקתי פעמיים - הוא חושב.
לפני שעה צלצלה הידידה לשעבר ומתחה ביקורת לטוב ולרע על סיפור
ששלח לה.
הקשיב ושאל וידע שהיא צודקת. תמיד היה לה טעם טוב וחוש מידה.
ואז שאל אותה על חידוש הקשר. (ציף-ציף, שריק-שרק).
היא אמרה : "יוצאות לך כאלה מפלצות לפעמים... לא מעוניינת".
הוא אמר שבסדר, שתמיד יאהב אותה, הזכיר זכרונות חמים והתכוון
לזה.
היא אמרה : "יופי" - וצחקה צחוק גרוני נשפך וגולש.
ביי ולהתראות.
הוא לא נעלב, רק שפתאום התגעגע לראות אותה אחרי ארבע שנים.
אחר כך ישב
וכתב.