נטע ועפר בדיוק חגגו חודש לזוגיותם כשפוצצתי את בית הספר.
החבר של ידידתי הטובה לירן בדיוק זרק אותה והיא התהלכה בפרצוף
חמוץ כשהיא אומרת שצריך לקבור את כול הבנים באדמה ולהוציא אותם
רק למטרות רבייה.
טל גולדברג, האקסית הדי-טרייה שלי, בדיוק חיבקה אותי ואמרה לי
שאיזה כיף שיש לה ידיד כמוני שהיא יכולה תמיד לסמוך עליו
שיושיע אותה, בעוד אני מהנהן ונחלץ מחיבוקה המחניק, לוקח את
כלי הניסוי שלה בכימיה והולך למעבדה, כשפתאום כשנכנסתי למעבדה
והנחתי את הציוד בארון הדלת נטרקה ולא נפתחה. התיישבתי על
הרצפה הקרה והקשבתי בדיסקמן ל-Dream Theater בהמתנה שמישהו
יבוא ויפתח את הדלת שננעלה במפתיע. בשלב מסוים, אני חושב שזה
היה כשהבטריות נגמרו אחרי שהקשבתי לכול הדיסק פעמיים, הבנתי
שלא הולכים לחלץ אותי כול-כך מהר וניסיתי לחשוב למה העולם שונא
אותי ומתאכזר אליי ככה, אני מאחר לשיעור ביולוגיה והמורה ניצה
שונאת שמאחרים וגם ככה החסרתי המון שעות במקצוע הזה (ככה זה
כשצריך הפסקת סיגריות מפעם לפעם ולא יכולים לעשות שום דבר
בנוגע לזה). ישבתי והמתנתי עוד כמה דקות ואז נזכרתי שכל תלמידי
ומורי בית הספר נמצאים ביום הצגה והרצאות באולם "מופת" ויחזרו
רק עוד שעתיים. במילים אחרות, הייתי תקוע בחדר המעבדה  המסריח
הזה למשך זמן רב בלי שום-דבר לעשות.
בהתחלה ישבתי על הרצפה והתחלתי לחשוב על כול מיני דברים. כמו
על נטע, שהיתה הבחורה הכי יפה בשכבה ואחת מהחכמות יותר שאני
מכיר והחבר שלה היה אגו-מניאק שחצן שלא היה לו ממש במה
להשתחצן, כי למרות שהוא היה הסולן והגיטריסט המוביל בלהקה שלו,
"יום הדין 666", שזה השם הכי קיטשי וטיפשי ללהקה שאני מכיר,
עדיין החברה שלו היתה גיטריסטית הרבה יותר מוכשרת ממנו, כותבת
שירים יותר טובה ובנאדם הרבה יותר אהוד. עם כול הכבוד לזה שהוא
היה בחור שווה כזה, שבחורות חסרות אישיות אוהבות להעריץ מרחוק
ולהגיד "תסתכלו הנה הסולן של יום הדין 666, שיואו איזה חמוד
הוא!". נטע נראית כמו שרלוט האת'רלי, הגיטריסטית של להקת Ash,
ומנגנת רק קצת פחות טוב ממנה, היא מקשיבה ל-Blind Melon ו-NOFX
והיא אחת מהבחורות האינטיליגנטיות יותר שיצא לי לשוחח איתן
השנה, והיא הלכה והתחברה עם תפוח האדמה הזה עפר, ואני אומר את
זה כי יש לו שכל של תפוח אדמה הוא נראה פריק משעמם וממוצע ויבש
כמו תפוח אדמה, והדרך היחידה שהוא אולי יהיה נחמד (או טעים)
היא אם אני אשרוף אותו במדורה. בכול אופן, אני מניח שבמובן
מסוים זו גם היתה אשמתי שלא הבחנתי בה בזמן וכשכן הבחנתי בה לא
עשיתי כלום בנוגע לזה. רק כשהחלטתי שאני לא מתכוון להסתפק יותר
בנשיקות ידידותיות על הלחי ושיחות חולין בשיעורי אנגלית, פתאום
ראיתי אותם מצטרפתים כשהשיעור נגמר, ובאותו רגע כול
האי-סימפטיה השקטה שלרוב חשתי כלפי עפר גונן הפכה לשנאה עמוקה
וחסרת גבולות.
חשבתי גם על לירן, שהיא הידידה הכי טובה שלי כבר שלוש שנים מאז
שזרקנו יחד שקיות מים על קבוצת ערסים מהשכבה ביום הראשון של
כיתה ח'. לירן היא באמת בחורה מקסימה, וחכמה מאוד, אבל היא
נוטה לאבד את הקשרים הערניים הללו שמחברים בין האינטלקט
והשפיות שלה כשזה מגיע לאיזשהו יצור זכרי אכזרי שמשפיע עליה לא
טוב, הם מתפרקים כמו מולקולת חלבון שקשרי המימן שלה עייפו
מלהחזיק את כל השרשראות של חומצות האמינו ביחד, אי-אפשר לשאת
בעול הזה כשהגוף זקוק לאנרגיה. וואו, אני כבר לא יודע ממה נמאס
לי יותר - מהבחורים שמשחקים בלב של לירן, או מלירן שנותנת להם
לשחק בו מלכתחילה. פעם אחר פעם היא מתלהבת מאיזו שטות נעורים
שכזו, חושבת שהבחור הנאה החדש שמחבק אותה וכאילו מקשיב לה
ולוחש לה מילים קיטשיות משירי פופ שהיא בכלל לא אוהבת הוא
הנסיך המושלם לו חיכתה כול חייה. פעם אחר פעם הבחור הנאה התורן
זורק אותה, אולי כי מצא לו מישהי אחרת, אולי כי הוא יוצא
מהארון, אולי כי הוא סתם לא מוכן למערכת יחסים, אולי כי זו לא
היא זה הוא, אולי כי היא פשוט לא נותנת, או שהיא נותנת אבל
הדרישות שלה גבוהות מדי. בכול מקרה היא נותרת לבד, ללא ענן
לבנבן ונאה ואוורירי להיאחז בו ולתלות בו תקוות שיפלו. אני
חושב שאני, בתור מישהו שאף פעם לא היה קשור אליה מבחינה
רומנטית, הענקתי לה הרבה יותר תמיכה מאשר כל הנסיכים חסרי הכתר
הללו נתנו העניקו לה ביחד. ליתר דיוק, אני לא חושב שהם בכלל
העניקו לה משהו, חוץ מאורגזמות שטחיות ומתנות חסרות כל ערך
סנטימנטלי שהוא והרבה כאב לב. אבל היא שבה ונכנסת למערכות
יחסים חלולות עם אנשים שלא ראויים לה, שבה ומתאכזבת מחדש כשהיא
פוקחת עיניים ומגלה ששגתה ולא השכילה לראות את מה שהיה בשטח.
בשלב הזה, כל מה שהיא עושה זה להקשיב ל-Hole ולצרוח כמה
שהגברים הם עם מגעיל. למה שלא תלכי על בנות, לירני? לא תודה,
אני סטרייטית.
חשבתי משום-מה אפילו על טל גולדברג, שהיא בחורה, אה בעייתית,
בכל אופן מהבחינה של איך להתייחס למישהי שהיתה איתי ולא ברור
יותר למה. שאהבתי אותה, לפני בערך חצי שנה, הכרתי אותה אז יותר
משאני מכיר היום, אבל אז שנינו היינו צעירים יותר, שני אנשים
שמצאו זה את זה רק בגלל שהיה להם טעם מוסיקלי משותף, וכשהם
נפרדו לאחר חברות של ארבעה חודשים זה גם היה המכנה המשותף
היחידי שנותר ביניהם. מה היה בינינו בין לבין? אני אפילו לא
זוכר. יכול להיות שבלא-מודע מחקתי את כל מה שהיה שם, כי כל פעם
שאני מנסה להיזכר במשהו משם אני נתקל בוואקום, במין חור שחור
ענק וכל-כך סתמי שאני אפילו לא רוצה לדעת מה הוא מכיל, לא מתוך
חשש אלא מתוך חוסר עניין מוחלט. טל יוצאת עכשיו עם בחור חמוד
שנראה כמו דיוויד ספייד (שאני למעשה מאוד מחבב - את הבחור
עצמו, לא רק את דיוויד), היא מקבלת ציונים נהדרים
בביולוגיה-כימיה תודות לשיעורים הפרטיים שבעל-כורחי העברתי לה
(היא מוציאה מתוכי נחמדות מדהימה שכנראה רק לאקסיות כמוה יש
יכולת להוציא), ובסך הכול נהנית מהחיים הירוקים כתמיד שלה. לא
ברור לי אם אני מקנא בה או אם באמת לא איכפת לי כפי שאני מעמיד
פנים. יכול להיות שאני סתם הייתי רוצה להיות היא מתישהו ולדעת
איך זה להיות בנאדם שטחי שמסוגל ליהנות כול-כך מכול-כך הרבה
כלומיות, ואיזו הרגשה זו תמיד לגרום לאקס שלך לעשות בשבילך
טובות שלעולם לא תחזירי, והכל בגלל שהוא עדיין מחובר אלייך
בסיבים שקופים משונים למרות שאמוציונלית הוא מחובר אלייך כשם
שהוא מחובר, נניח, לדיוויד ספייד.
בשעמום שלי לא יכולתי לשבת שם כול-כך הרבה זמן בלי לעשות
כלום. רוקנתי את קופסת הווינסטון שלי ופיזרתי את הסיגריות על
הרצפה, מוחץ באגרוף אחד את הקופסה הריקה ובאצבעות היד השנייה
ממולל סיגריה בודדה אחת, מוציא עליה את כל העצבים שלי במקום
פשוט לעשן אותה כמו שסמוקר אחר היה עושה במקרה שלי. חשבתי על
דברים שהתחשק לי נורא באותו זמן. נטע. נרגילה בטעם תפוחים.
להרביץ לעפר. להרביץ לניצה המורה לביולוגיה. פיתה עם פלאפל
וטחינה וסלט כרוב. לישוןןן. לשמוע פתאום שיר של Type O
Negative שאיכשהו תמיד מרגיע אותי במצבים כאלה.
שמתי סיגריה בפה וחיפשתי את המצית שלי. לעזאזל, כמה זמן לוקח
למצוא מצית מזדיין?!
ואז פתאום קלטתי שלהבעיר אש במעבדת כימיה לא יהיה מעשה חכם
במיוחד.
נכון, זו מחשבה מטומטמת, כול החומרים האיכשהו-מסוכנים נמצאים
בארון מיוחד, ולהבעיר אש סתם ככה לא יגרום לכלום.
ואז התחלתי לחשוב, אם זה לא יגרום לכלום, מה כן יגרום לכלום?
או בעצם, ליותר מכלום?
חשבתי על ירון, בחור מוזר ושקט שיושב לידי בשיעור כימיה, ומדבר
איתי על נוסחאות. הוא הסביר לי כול מיני דברים פעם על פולימרים
שאפשר ליצור מחומרים הכי בסיסיים בעולם ולעשות לפצצות שיכולות
למחוק את כול קניון עזריאלי בעשר שניות. הסביר לי פעם איך
מחומרים שפעם המורה שלנו נתנה בניסוי, בשילוב עם שמן אתרי
כלשהו ואיזשהו אנזים ששכחתי את שמו, אפשר להכין פצצה שבריכוז
מסוים של האנזים, קטאלז או מטאלז או לא זוכר מה, תפוצץ את כל
הקומה, ובריכוז גבוה טיפה יותר תפוצץ את כול בית-הספר.
וחשבתי עוד, אם כל האנשים פה טרחו לנטוש אותי ככה לבד נעול
במעבדה, עצבני ומתוח כאילו לא עישנתי שבוע, למה שלא אארגן להם
הפתעה נחמדה שתצפה להם כשהם יחזרו לכאן?
חשבתי, שלפחות אעשה משהו מועיל עם עצמי, לפני שהתחת שלי יקפא
מלשבת על הרצפה.
אז התחלתי לברור את החומרים שהיו בארון. בהתחלה לא זכרתי מה
צריך בשביל הפצצה, אולי ברום כדי שיהיה מסריח, וחנקן בתרכובת
שאני לא זוכר, ומה יש פה, NaOH? נא, זה לא יעזור.
או שבעצם כן?
ברגע שמצאתי את זה, ואת שאר החומרים שהייתי צריך, הסתדרתי.
אחר-כך לקחה לי איזה חצי שעה לפחות למהול את התמיסות עד
שיתקבלו ריכוזים נכונים. אחר-כך, בשביל השמן האתרי שבמיץ,
הייתי צריך לסחוט לתוך זה את הקלמנטינות שאמא שלי דחפה לי
לתיק. "ויטמין סי זה בריא בשבילך", היא תמיד אמרה נחרצות -
אוהו, היא לא ידעה עד כמה שהיא צדקה. איפה אפשר למצוא את
האנזים הזה? ירון אמר שיש לנו אותו בכליות, או שאפשר למצוא
אותו גם בבטן של נמלים. ובגלל שלא התחשק לי לחפור בתוך הכליות
שלי, הייתי צריך לתפוס שתי נמלים חסרות ישע שהתהלכו להן
בתמימות על האדנית של החלון ולאלצן לתרום את גופן לניסוי החביב
שערכתי. זה היה קטע פחות נחמד, לחפור עם פינצטה בבטן של נמלים
ולרכז מתוכה תמצית לתמיסה, אבל כל מדען טוב עובר דברים מסריחים
בדרך להגשמת מטרתו.
וכשהיתה התמיסה מוכנה, מה היה חסר?
אש, כמובן.
מכיוון שלא כול-כך התחשק לי באותו הרגע בדיוק למות למען
בית-ספרי, הבנתי שאני צריך להיות קצת פחות ספונטני. התוכנית
שהגיתי כדי לפתור את הבעיה היתה פשוטה: אני יכול להדליק
סיגריה, להניח אותה ממש בקצה התמיסה, ורק כשהיא תיגמר והלהבה
תתקרב לפילטר ייווצר מגע בינה ובין התמיסה, ואז - "בום!". ואיך
אני מתחמק מזה? למזלי החלונות פתוחים, וליד האדנית הקיצונית
מימין יש ענף של עץ, טיפה דקיק אבל אפשר להיתלות עליו, לעלות
לעץ ולהספיק לרדת ממנו ולהתרחק מהבניין לפני שהסיגריה שהקרבתי
כדי לפוצץ את קומת המעבדות של בית הספר תגיע לתומה.
שמתי את כלי הזכוכית עם התמיסה על השולחן, הדלקתי סיגריה,
לקחתי ממנה שאיפה אחת למזל טוב והנחתי אותה בדייקנות עם הפילטר
ממש על שפת התמיסה. מיהרתי לצאת דרך החלון ולעבור לעץ, כמעט
שברתי את היד מרוב התרגשות. הצלחתי לרדת ולרוץ עד לשער ולצאת
ממנו בשני צעדי ענק.
ואז הייתי צריך להתכופף בבהלה, למשמע קול הנפץ הכי נוראי
ששמעתי בחיים, ולהסתכל על כל הקומות של הבניין מתפוצצות
וקורסות אחת על גבי השנייה, ואיתן קרסו באופן שלא ציפיתי
הקומות של הבניין שהיה מחובר לבניין שבו היתה קומת המעבדות,
הקומה שהייתי בה.
שלוש קומות בכול אחד מהבניינים, בין חמישה לשמונה חדרי כיתות
או מעבדה בכל אחת.
כנראה שהריכוז של האנזים היה טיפה גבוה מהנדרש.
עמדתי בלי לומר מילה, עם פה פעור, מול הבניינים ההרוסים. עשן
ואבק אפף אותם. לא תיארתי לעצמי מעולם שהבניינים הללו יוכלו
להיות מכוערים יותר משהיו קודם לכן.
אוטובוסים התחילו להגיע בינתיים ופלטו מתוכם תלמידים מקרקרים
שהשתתקו בבת-אחת ברגע שראו מה קורה מולם. המורות שיצאו אחריהם
נראו כאילו שד נכנס לתוכן והוציא להן את הנשמה דרך הטחול.
המנהל בכבודו ובעצמו בא ונראה משותק מהלם.
התלמידים החלו מתלחשים ביניהם ובמהרה הרעש שלהם חזר לקרקר
באוזניי. אני שונא רעש. אני שונא תלמידי תיכון טיפשים שעושים
הרבה רעש.
המורה שלי התקרבה אליי ושאלה אם הגעתי רק עכשיו.
הנהנתי באותה הבעת הפתעה, כי לא התחשק לי לדבר.
"אתה מודע לכך שנרשם לך חיסור על שלא נכחת ביום ההרצאות?" היא
שאלה.
הנהנתי שוב. הכלבה לא יכולה שלא לרשום לי משהו רע, אפילו ביום
שבו בית הספר מתפוצץ.
אנשים התחילו לנהור אליי ולשאול אם ראיתי מה קרה ואיך קרה ומתי
קרה ומו קרה. לא היה לי כוח אליהם. הלכתי ללירן, לנסות להיחלץ
מהם. היא עדיין היתה עם הפרצוף החמוץ שלה. "כמה חבל ששי לא היה
כאן כשבית הספר התפוצץ, ממש היה כיף אם הוא היה עולה באש" היא
אמרה. טיפוסי מצידה, לרצות במותו האכזרי של הבחור שבדיוק זרק
אותה. הסתכלתי מהצד על נטע ועפר, עפר נראה מבולבל, כי הוא טיפש
מדי מכדי לקלוט מה בדיוק קרה, ונטע נראתה כאילו היא ממש לא
רוצה להיות לידו עכשיו, הוא בטח הטריד אותה עם שאלות מטופשות
כמו "מה, אין יותר בית-ספר?" ולה בטח ממש לא היה כוח לענות לו.
טל גולדברג הגיעה אליי והתחילה ללטף אותי, "וואי חמוד, לא
נפצעת או משהו? איזה מזל היה לך שהגעת לפה בדיוק אחרי שהפיצוץ
כבר היה, היית יכול להיפגע, איזה מזל שהברזת להרצאות במופת, הן
היו ממש לא משהו". את השאר לא שמעתי. כושר ההקשבה שלי לטל ממש
לא עומד בכוחו בזמנים כאלה.
הלכתי לצד והדלקתי סיגריה. הסיגריה האחרונה שהיתה לי. נטע
התקרבה אליי, והלכנו לתוך בית הספר דרך הפרצה בגדר שמובילה
למחששה. התיישבנו על הדשא והדלקתי לה סיגריה, ווינסטון לייט.
עישנו ושתקנו ונטע הסתכלה עליי במבט מוזר, לא המבט החביב
והמשועשע שתמיד יש לה.
"אז תגיד את האמת, איתי, איך פוצצת את בית הספר?"
הסתכלתי עליה עם גבות מורמות בחצי-הפתעה חצי-חוסר עניין או
רצון לענות.
"טל גולדברג אמרה לי שהיא דיברה איתך בבוקר לפני שעלינו על
האוטובוסים למופת. אני יודעת שלא הברזת בכוונה מכל יום
ההרצאות. תגיד עכשיו, מה עשית?"
גיחכתי. טל יכולה להיות כול-כך מטומטמת לפעמים, אני מתפלא שהיא
לא הסיקה לבד שלא במקרה לא הגעתי ליום ההרצאות אבל כן הייתי
בפתח בית-הספר המפוצץ.
סיפרתי לנטע, וכשסיימתי אפילו בירכתי אותה במרירות שניסיתי
להסתיר על חגיגת החודש עם עפר.
היא חייכה חצי-חיוך ציני ופלטה טור של עשן, "הוא די מעצבן
אותי, הוא יכול להיות ממש טיפש לפעמים [ברצינות נטע?], שואל
כול-כך הרבה שאלות מיותרות [הוא יודע לחבר משפטי-שאלה?
הופתעתי], ממש אין לי כוח להשתיק אותו יותר [לי תמיד יהיה כוח
גם ליותר מזה, יקירתי]".
ליטפתי אותה עם האצבעות על הכתף ורכנתי לתת לה נשיקה. נורא
רציתי לנשק אותה. השפתיים שלנו נגעו והלשונות נפגשו לרגע והיא
מייד התנתקה ממני בכמעט-זעזוע, "מה לעזאזל...?! איתי, מה
איתך?!"
נרתעתי חזרה למקום, ונטע שאפה מהסיגריה וחייכה אליי חיוך תמה,
"אם זה היה קטע-ניחומים, שכח מזה, אני מעוצבנת מעפר מספיק כדי
לזרוק אותו, אבל ממש לא בא לי על אנשים אחרים".
היא פלטה עשן.
"גם אם הם עושים משהו ממש גדול כמו לפוצץ כמעט את כל בית הספר"
היא צחקה קלות.
חייכתי חיוך של הרפיה, למרות שעדיין הרגשתי כאילו אני רוצה
שהאדמה תבלע אותי. אז היא לא שונאת אותי. לפחות לא זה. היא
אפילו מעריכה את מה שעשיתי, כלומר היא גם מעריכה אותי. נשמע
אפילו שהיא מעריכה אותי ברגע זה יותר מאשר את החבר שלה.
שמענו את עפר צועק אלינו פתאום, "מה אתם עושים שם?!". שמתי לב
שהיד שלי עדיין שוטטה על הכתף של נטע.
נטע הסתכלה בו בחוסר עניין. הוא עמד מתחת לקומה הרוסה של
הבניין השני, שבו לא הייתי, זה שהתפוצץ אחר-כך, והקטע הקיצוני
שלה נראה רעוע ומפויח.
"עפר, לך מכאן, אני אדבר איתך מאוחר יותר בערב".
"אבל נטע!" הוא צעק בחזרה, צעקה כמעט מתחנחנת שגרמה לי ממש
לרצות להחטיף לו סטירה.
בשנייה הזו בדיוק נפלה עליו חתיכה לא קטנה ממה שפעם היה רצפה
בקומה, ועפר התחיל לצווח וליילל. זה היה יכול להיות דבר נורא
עצוב, אולי אפילו מזעזע, במקרה אחר, אבל במקרה של עפר היללות
שלו היו כול-כך משעשעות שאני ונטע פשוט התפוצצנו מצחוק, ורק
אחר-כך רצנו אליו, לעזור לו (אני אישית רציתי להנחית לו אבן
בראש, שישתוק כבר, אבל חששתי שנטע לא תסכים).
עם המזל שלו, הוא אפילו לא מת. בקושי יצא עם נזק, שתי רגליים
שבורות.
מה שכן, נטע זרקה אותו באותו רגע שחילצנו אותו מתחת לאבן, וזה
עשה אותי ממש שמח. אמנם לא יצאתי מהעסק הזה עם חברה, אבל לפחות
עפר גם יצא בלי רגליים, ובלי נטע.


לך: זה אחד מהדברים הראשונים שכתבתי עלייך, לפני שהכול התחיל.
השמות בדויים אבל בדמיון שלי הכול התקיים.