האמת היא שכשאלוהים פנתה אליי יום אחד, לא הייתי יותר מידי
מופתעת. אני ואלוהים? זה בערך כמו מחשב ומים - לא רואים אחד את
השני, ולא אכפת אחד מהשני.
אז ככה הרגשתי, אני מודה. אפשר לומר שלא האמנתי, אפשר לומר
שהיה בי ספק, אבל דברים השתנו.

האמת היא שלא ידעתי שאלוהים מדברת כל כך הרבה... היא לא הפסיקה
לרגע לספר לי על מה שקרה לה אתמול בערב לפני שהיא הלכה לישון
(כן, אלוהים הולכת לישון, ואפילו מוקדם) ולא סיימה עד שנרגעה
והוציאה הכל ממנה.

האמת היא שהיה לי הרבה מה להגיד לאלוהים. אף פעם לא ראיתי את
עצמי עומדת מולה, ככה, פנים מול פנים, דוגרי ותכלס בלבד. כל כך
הרבה שאלות, כל כך הרבה תלונות, כל כך הרבה האשמות.

האמת היא שעכשיו, כשאני חושבת על זה, השאלה הראשונה שלי הייתה
ממש מטומטמת. אבל מה לעשות. כנראה עוד הייתי מושפעת מלימודי
התנ"ך המסריחים בבי"ס וזה פשוט יצא לי, בשיא התמימות: "אלוהים,
תגידי לי עכשיו באמת, ואל תשקרי, התנ"ך הזה, החוקה של החרדים,
האמת של האנשים, הספר של החילונים - זה אמיתי? מי כתב את זה?
למה אני בכלל צריכה לקרוא בזה במשך 10 שנות לימוד?"

האמת היא שאלוהים קצת נבהלה. אולי היא רק עשתה את עצמה, סיפקה
לה זמן לחשוב על תשובה מספקת. היא נשמה רגוע כזה, כמו שאלוהים
יודעת לנשום, התיישבה לה בנוח ואמרה: "את מאמינה ילדה?"

האמת היא שלא הבנתי למה היא מתכוונת. מאמינה במי? מאמינה במה?
אז שאלתי אותה. והיא ענתה לי, ברוגע האלוהי הזה שלה: "זה לא
משנה במה, השאלה היא אם את מאמינה. תראי ילדה, אפשר להאמין
באלוהים, ואפשר להאמין בספרים. אפשר להאמין בפסלים ואפשר
להאמין באנשים. אבל האנושות מחולקת לשני סוגים: אלה שמאמינים,
ואלה שלא. וכל אחד מגיע להבנה הזאת במוקדם או במאוחר."

האמת היא שידעתי בדיוק לאיזה סוג אני משתייכת, אבל חשבתי על זה
לרגע. ניסיתי לשחזר במוחי את כל 17 שנות חיי במהירות האור
ולמצוא את הזיק שחיפשתי. כשהייתי ילדה קטנה האמנתי בפיות
טובות. אז מה אם עכשיו אני לא חושבת שקיים כזה דבר, אבל אז,
הפיות הטובות היו כל עולמי. והאמנתי בלב חזק. אחר כך גדלתי עוד
קצת והאמנתי באלוהים. היו לילות שהייתי מדברת איתה בלב שלי
ומאמינה שהיא מקשיבה לי, אבל גם זה עבר לי. אחר כך התחלתי
להאמין במקריות, ואחר כך באהבה ואחר כך בשנאה ואחר כך בתמימות.
מה זה משנה במה האמנתי - העיקר שהאמנתי.

האמת היא שלא שמתי לב שאלוהים כבר לא יושבת מולי. לכמה דקות
התנתקתי מכל דבר, וכשפתאום התעוררתי - היא כבר לא הייתה שם.

האמת היא שדי התאכזבתי, הרי הכיף רק התחיל. אבל אני חושבת
שהבנתי את המסר שהיא רצתה להעביר לי באותה התגלות מוזרה. אני
מאמינה שהבנתי.

אני מאמינה בעצמי.