קשת סוקרת את עצמה במראה. אם תשימו לב, תראו שאני משתקף בפינה,
אבל לו הייתם נוכחים באותו החדר, הסיכוי שהייתם אכן מבחינים
בקיומי הוא עלוב במיוחד, שכן יופיה של הגברת, על עיניה התכולות
המודגשות בשחור כאילו נתתי בה שני פנסים, החזה המפתיע שלה ויתר
תופינים, מותירים ממתק שאתם רוצים להוציא מהבגדים השחורים,
איפור האישה המוכה, והדיכאון הקיומי, ולארוז בצבעי פסטל, לקחת
הביתה אם אפשר. מתנה לעצמכם, ועוד לא עמדתם על קנקנה.
"יצור ריקני ומאוס." היא ממלמלת בשנאה, אני מקווה שלעצמה ולא
לי, "למה אתה ממשיך לנשום?" אני מחייך קלושות, מעין סימן היכר
שלי, כנשק למצבים מביכים במיוחד עבורי, נשק שכשלוחצים על ההדק
שלו שולף פתק "באנג!" מתוכו ובקטן מתחת "סליחה".
"חור שחור שלבש עור אנוש, ששואב חמצן ומוציא פחמן דו חמצני ולא
הרבה יותר." קשת ממשיכה להחמיא לעצמה. לאנשים משכילים יש כ"כ
הרבה דרכים לקלל את עצמם, ואני מבין שאם לא אתערב, לא נצא מכאן
הערב, והרי כדי לחזור, עלינו לצאת תחילה.
"את נראית יופי." אני אומר, ויש לי תחושה שאני חוזר ואומר,
למרות שאמרתי את זה רק פעם אחת הערב.
לו מבטים יכלו לירוק, הפנים שלי היו רטובות עכשיו.
היא לא מאמינה לי והיא גם קלטה את המבט החטוף ששלחתי לשעון שעל
הקיר, אותו קיבלה לגיל 16 והוא בצורת אלביס פרסלי. המלך מנענע
את ירכיו מדי שנייה והמראה הטריד אותי עוד כשקניתי אותו, אבל
פחות משעון הליצן שהזיז את הלשון שלו, למרות שבטח קשת הייתה
אוהבת אותו יותר.
היא סיפרה לי על ג'ון ויין גייסי, שהיה ליצן בימי הולדת של
ילדים שאחר כך הרעיב ואכל, 22 ילדים סך הכל. הוא היה מתביית על
ילדים בלי אבא או הורים מזניחים וגורם להם להתגעגע הביתה יותר
מכל דבר אחר בחיים שלהם.
היא ידעה המון על רוצחים, לא רק סידרתיים.
היא הייתה משננת את הכתבות זבל בעיתון על כל "רצח על רקע
רומנטי" כשהבעל מחליט להתאבד ושהוא לוקח את אשתו איתו, כמו
מזוודות.
היא לא אמרה שום דבר כשהבאתי לה את אלביס השעון, רק תלתה אותו
ישר, אבל האמת שהיא לא ממש חזקה בתגובות נלהבות א-לה לאסי,
הקטע שלה זה יותר שתיקות כבדות בסגנון הסנדק 1 ו-2 אבל בשום
אופן לא 3, יותר מדי פצ'ינו, פחות מדי ברנדו, ההפך ממנה. ברנדו
בגוף של סופיה קופולה.
אחר כך כשהזדיינו זיון-תודה, ראיתי אותה אחר כך נועצת מבטים
מלאי משטמה כלפי אלביס. זה עדיין היה יותר טוב ממה שהיה קורה
אם הליצן המפחיד ההוא היה מסתכל עלינו עושים את זה, הלשון שלו
זזה מצד לצד.
אמא שלי אמרה לי פעם שהדור של היום מחפש את הסרטים הקשים,
המדכאים האלה כדי לפצות על הקשיים שלא היו להם בחיים האמיתיים.
אני חושב על זה הרבה, בעיקר מאז שאבא שלי התאבד ולקח אותה גם
כן, לדרך.
קשת פותחת את הארון ויש לה ארון כמו לבאטמן, מלא חולצות שחורות
ומכנסיים שחורות, וכלי איפור כהים כמו שהיו לבאטמן לו היה הומו
גלוי ולא סופר-גיבור שנכנס לארון ויורד למטה, למפקדה הסודית
שלו, עם רובין הנערי, העטוי מסכה דקה ובגד גוף אדום. איפה
הרוכסן, באטמן?
ועוד לא דיברנו על השם.
היא מבליטה עיניים כחולות יפות, האמת שהן לא בדיוק כחולות,
יותר תכלת-עכור כזה, "עיניים של זקנה" היא קוראת להן, אבל אני
תמיד רציתי עיניים כחולות-כחולות - לי, או מביטות חזרה אליי,
כמו כל הכהים.
היא מוציאה את המגפיים מהמגירה מתחת לארון ומחכה. אני יורד על
הברכיים ומשחיל בעדינות את העקב שלה אל תוך המגף. הרגליים שלה
תמיד מריחות ממגפיים. זה מדליק אותי. לא בגלל איזה קטע נאצי
מפגר כי אני לא זוכר שהיו הרבה נאצים בתימן מאיפה שההורים שלי
באו, אלא בגלל בריג'יט ברדו, ב"ויוה מריה". היא וז'אן מורו
המורדות המרדניות כפותות בקרון רכבת, וחלאה תורן מתחיל להפשיט
אותן ממגפיהן, וב.ב. בועטת בו עם רגליה העירומות.
קשת נשענת על הכתף שלי כשהיא נעמדת על המגפיים שלה, מתנדנדת
קצת, כמו פירט שיכור.
היא תמיד הולכת כמו מתאגרף שקיבל אגרוף אחד יותר מדי, עם
היציבה המחורבנת שלה.
אולי היא צריכה לרדת מהמגפיים צרות העקב האלה כבר.
כאילו שאני אתן לה.
אנחנו יורדים במדרגות, משתדלים לא להעיר את אמא ואבא של קשת,
בעיקר את אמא של קשת, כי אבא של קשת מת לפני שנתיים ונקבר מחוץ
לגדר כי הוא היה חתיכת גוי. מה זה חתיכת גוי?
יוצא "מלאכי הגיהנום" מקועקע, ענק, מזוקן ובעל פירסינג שגרם לו
להתעכב חצי שעה בכניסה לכל מקום בישראל, ובכל זאת הוא נשאר
כאן. מצא אהבה קטנת מימדים עם עיניים כחולות ענקיות ואישונים
שהתרחבו כמו חורים שחורים כל אימת שהתקרב. לא היה לו שום
סיכוי.
אמא של קשת ישנה חזק, בעזרת גלולות שינה שהיא לוקחת מאז נסיון
ההתאבדות האחרון שלה. קשת תפסה אותה פעמיים מרוקנת בקבוקי
אספירין, חוויה מבגרת לכל נערה מתבגרת. אני אמרתי לה שאם אמא
שלה באמת הייתה רוצה למות, היא הייתה קופצת ממקום גבוה. היא
פשוט רוצה שמישהו יציל אותה, וקשת זה כל מה שנשאר, עכשיו
כשהענק ישן שנת-נצח.
חשבתי פעם אולי לקפוץ לבקר אותה פעם, כשקשת ישנה. היא די סקסית
אמא שלה, דומה לקשת, רק קרובה יותר לגילי. אני לא אשכב איתה או
משהו, אולי אני רק... אריח את הרגליים שלה.
נשמעת נחירה מהחדר של אמא של קשת, וקשת מחישה צעדיה, נוקשת עם
עקב המגפיים כמו סוס דוהר. אני מלכסן מבט לחדר של אמא שלה
וקולט את התמונה של דניס, מלאך הגיהנום, על הקיר, מחויך, שזוף,
ומקועקע מכף רגל ועד ראש, נראה כמו הבנאדם הכי חי בבית הזה.
"היית צריך ללמוד מאיש המרלבורו, דניס," אני אומר בלב, "סרטן
בא רק לאנשים שבאמת חיים".
במכונית היא מוציאה מאי שם בבגדים קסטה משלה. קיבינימט. "זה
ג'אז-מטאל." הקול שלה נחלש לפייד אאוט שנעלם וחוזר. "זה
אלתורים משותפים של המתופף של דרים-תיאטר ודייב נבארו מג'יינז
אדיקשן. 118 דקות הם היו על הבמה".
אותי לא מפליא שההופעה נמשכה 118 דקות מזוינות. אותי מפליא
שזוג המאוננים האלה שרדו את מטחי הפחיות ובקבוקי התבערה שזרקו
עליהם כדי שיפסיקו. כלי-נגינה נועדו שינגנו איתם, לא שיאוננו
עליהם.
בדקה ה-99 היה צריך להציב להם אולטימטום. "שמישהו יתחיל לשיר,
קיבינימט," היה צריך להגיד להם, "או שאנחנו נוריד אתכם בכל מה
שיש לנו".
"תעיר אותי כשנגיע." היא משעינה את הראש אל החלון, כמו חייל
עייף ברכבת. היא לא הייתה בצבא וגם לא תהיה. הראש שלה מתדפק על
החלון אבל היא כבר שקעה בשינה. הכדורים התחילו לעבוד ואני כמו
בסרטים, עושה פניית פרסה ועוצר בצד הדרך. אני שולף את המוזיקה
שלה מהקרביים של מכונית שלי ושם מוזיקה שלי, מבשרת רעות. באור
הקטן שנדלק בתא הכפפות נוצץ לו סרט-הדבקה, עדיין עם הפס הלבן
שמראה איפה הוא מתחיל, חדש מהחנות.
העיניים שלי נפגשות עם השתקפותן במראה. חום-כהה מוכר. "ניפגש
אחרי." אני אומר ומעביר להילוך ראשון, העיניים לא יורדות
מהמראה.

אני קושר את אמא של קשת. אתם לא יודעים איזה סיפור זה לשים
מגפי עור על רגליים של בנאדם ישן, הייתי חייב להשתמש בחומר
סיכה, הרוק שלי. ליקקתי אותן שוב ושוב ודחפתי את המגפיים על
הרגליים הרטובות ועכשיו גם דביקות שלה.
היא הדיפה ריח טוב, ריח של שינה, אפשר היה להרגיש את החום קורן
מהגוף שלה, ואני נזכרתי בציטוט של טד באנדי, עוד מבשל אנשים,
שקשת אמרה לי: "כשאני פוגש בחורה, חלק ממני רוצה לקחת אותה
לסרט, להזמין אותה לארוחה, להתייחס אליה כהלכה. החלק השני שבי
תוהה איך הראש שלה ייראה על מקל".
זמן מקלות, בהחלט.
אני קושר את קשת היפה שלי למיטה ליד אמא שלה, "את תהיי
בריג'יט." אני לוחש לה, העפעפיים שלה נעים כאילו היא מנסה
לפקוח אותם בכוח, אבל הם שוקלים טון.
עכשיו מחכים. מה הטעם לעשות את זה כשהן ישנות? זה לא חלום, זה
סוף סוף, מציאות.

עד שיקיץ בית היפיפיות הנמות שלי, אנעים את זמנכם באנקדוטה על
דניס, מלאך הגיהנום שמחלציו הגיחה קשת. בדיוקנו המתנוסס למולי
חיוכו נראה לי קפוא קמעא, מנסה להוציא איזה איום כלפיי שלא אעז
לפגוע בהן. קצת מאוחר, אבא'לה.
דניס בא משושלת של נרצחים. סבתו נרצחה ע"י הבחור ההוא שעלה על
מגדל השעון באוניברסיטה, ואימו זכתה לפגוש את צ'רלס מנסון
בכבודו ובעצמו, טרם התפרסם. כמובן שלצערה לא זכתה לספר על זה
לאף אחד. אחרי שאימו מתה, דניס עלה על האופנוע ונסע ונסע ולא
הפסיק לנסוע מאז, משהו שקשור לזה שכשנוסעים באופנוע, חייבים
להיות במאה אחוז ריכוז ולא לסטות למחשבות, אחרת מתים מהר מאד.
קשת רצתה אופנוע. בכל אופן, אותו הדניס, הגיע לבית הקברות
כגוויה קרה אך אבוי! כשאנשי חברה קדישא גילו שהוא עטוי כתובות
קעקע הם סירבו לקבור אותו כפי שהוא, ניגוד אנושי להלכה
היהודית, וגילו יוזמה אישית תוך גירורי כל אזורי החטא מעליו.
כשהם סיימו, קשת ואימה נדרשו לזהות את הסטייק המדמם שפעם אהבו.
לא ברור לי לפי מה הן הצליחו לעשות את הזיהוי, אבל אני בטוח
שזה קיצר את דרכה של אמא של קשת אל גלולות האספירין, ואת דרכה
המקבילה של קשת אל בין זרועותיי ולמיטתי.

"תגיד לי השתגעת?" אמא של קשת מנסה להשתמש בקול תקיף, אבל הקול
התקיף שלה רועד.
"תשחרר אותנו ותפסיק עם השטויות שלך עכשיו! לך מפה..." יתר
המשפט דהה כי התחלתי ללטף לה את השד הימני, הוא היה חם מהשינה.
אני הרגשתי את הריאות שלה מתמלאות אוויר לקראת צעקה והקדמתי
אותה עם אגרוף. מה אתם הייתם עושים ביום בהיר אחד אם העולם
שלכם היה מתאפס? התשובה מורכבת מסקס בגוונים שונים, אלימות כיד
הברון, ומכנות קטלנית במינונה, אם יש לכם קצת שכל בקודקוד
השרוף שלכם.
קשת הייתה ערה כבר כה דקות, אבל לא אמרה כלום עד הרגע הזה.
"ויוה מריה?" היא שאלה.
"כן, ואת תהיי לי בריג'יט." אמרתי לה. "אם תרצי להיות ממש ממש
טובה תדברי במבטא צרפתי, בסדר מותק?"
הפעלתי את הטייפ הקטן שהבאתי עימי ומוזיקה צרפתית מילאה את
החדר וכאילו האירה אותו.
טוב, היא והנרות ששמתי ליצור אווירה של סרט.
"אתה יודע שבסוף הנבל לא מצליח לעשות כלום בסרט." קשת אומרת לי
בשקט.
אני לא אומר כלום וממשיך כאילו כלום.
לא מה שבאמת קרה בסרט הדליק אותי כל כך אלא מה שיכול היה
לקרות.
ידעתי שלא באמת יתנו לאונס מלא, מפורט וגרפי של בריג'יט ברדו
וז'אן מורו להופיע בסרט לתפארת הרזיסטנס הצרפתי, כשהן גיבורות
הסרט, אבל מה שהיה יכול לקרות - מהשהיה יכול לקרות, הוא שטרד
את מנוחתי ותקע זיקפה בבטני מדי לילה.
אני מסתובב אל בריג'יט וז'אן. ז'אן ממלמלת שאני בחיים לא אתחמק
מזה ושאני בזה הרגע הורס את החיים שלי, ובריג'יט מהמהמת יחד עם
המוזיקה וזה גורם לי לעצור.
בריג'יט, זאת אומרת, קשת, אף פעם לא מהמהמת עם המוזיקה, אלא אם
כן היא ממש ממש מאושרת, ואני זכיתי לשמוע את זה רק פעמיים בזמן
שאנחנו ביחד, ואחד מהם היה על סמים וזה לא נחשב. רגל חטובה,
ילדותית, מורמת בחן מעלה, ומשחילה בתנועה חלקה אחת עקב מחודד
אל תוך בית החזה שלי. למה היא חייבת ללכת על עקבים כל כך דקים?
זה גורם לה להיראות כמו בדיחה, אני קורס על הרצפה, אלביס מנענע
את האגן למולי ויש לי תחושה עזה שנדפקתי, ואז הכל משחיר.

"חיים נח עכשיו, אז אני אנעים את זמנכם. אני קשת, דרך אגב.
"החיים שלו נגמרו ברגע שאמא שלו מתה. הוא גר לה בבית, לבש את
הבגדים שקנתה לו, ואכל את האוכל שלה. הוא היה יותר היא מעצמו,
וכשאבא שלו עשה את מה שעשה, חיים נשאר עם כלום ביד שלו, ועוד
פחות לצפות לו.
"חיים אמר לי שאבק זה 90% עור מת שנשר מבני אדם. הוא לא היה
מסוגל לחזור לבית ההוא ולראות אותו מתאבק, אז נתתי לו לישון
אצלי. גם חשבתי שלאמא שלי לא יזיק שיש גבר בבית, עכשיו כשאבא
שלי משתזף על העננים.
"ראיתי שהוא הולך ונדפק ככל שיום ההולדת שלו התקרב. מתי? היום.
הוא לא סיפר לכם?
"כן, חיים לא אוהב לדבר על עצמו, לא לחשוב על עצמו. הוא חושב
שאם הוא יעשה את זה הוא ישקע כ"כ עמוק שהוא לא ייצא מזה. אני
חושבת שהוא פחות עמוק משהוא חושב עצמו ושהוא סתם פחדן, למרות
שהערב נותן לו נקודות לפחות בתחום הזה.
"הוא גם די יפה, חיים, אתם יודעים? כנראה בגלל זה נשארתי איתו
כ"כ הרבה זמן, גם אחרי שנשאר חור שחור בדמות בנאדם איפה שפעם
היה חיים. הזיונים דווקא השתפרו מאז, כל זיון נהיה נואש, כל
זיון היה יכול להיות האחרון. כנראה שככה זה עם אנשים על הקצה,
הם שמחים לאבד את עצמם בתוך זה ובין זה לבין הגיל שלי אני
מכוסה מבחינת סיבתיות ו... או, בחורינו מתחיל להתעורר אז אני
אחזיר אתכם אליו. אחרי הכל, הכל התחיל מרעיון שלו. תהנו!"

אני פותח את העיניים לאט, עוצם שוב ופותח עוד יותר לאט,
נשיונל-ג'אוגרפיק לאט.
הפנים של קשת צמודים לשלי ובעיניה ציפיה מנצנצת. היה לי קצת
קשה להבחין בציפיה, בגלל האיפור הלבן, הפה האדום המצויר, האף
האדום המהבהב. פרט לאיפור יש לה חולצה צבעונית גדולה, בטח של
האבא החורג שלה, והיא חשופת שת.
"ילד יום-הולדת." היא לוחשת לי, כולה גיל וחיוכים. "למי יש
יומולדת, למי?"
אני פותח את הפה אבל היא דוחפת לי סמרטוט לפה ומלפפת סביב
ראשי.
לאט לאט אני מתחיל להבחין בעוד פרטים חיוניים, כמו שאני ערום,
ושאני יושב בתוך סיר, אני חושב שזה סיר הג'חנון הענק של אמא
שלי, ושמתחיל להיות לי ממש-ממש חם בתחת.
"אל תדאג חמוד, אתה לא תצטרך לחזור יותר אף פעם להורים הגרועים
שלך." היא מחייכת אלי במתיקות.
"א-אבל ההורים שלי היו בסדר" אני ממלמל. למה כ"כ חם?
"שקט! זו הפנטזיה שלי." היא מזיעה והאיפור מתחיל לנזול לה.
"דבר במבטא אמריקאי אם תרצה לצאת ממש מותק איתי".  גם עכשיו
כשאני מתבשל אני נמשך אליה, עם האיפור והטירוף והרגליים
העירומות שלה שמסריחות מעור מגפיים.
היא מבחינה בזקפתי בתוך הסיר ואומרת לי "יאמי. טעים". הכלבלב
שבי מכשכש בזנבו.
"אתה יודע איך אומרים בצרפתית ליצן?" היא מלטפת-מושכת בשיער
שלי.
"באפון." היא מפטירה, וסוגרת עלי את הסיר.