עכשיו אני יושבת על החלון.
אתם זוכרים את ההוא מלקפוץ או לא לקפוץ?
אז עכשיו אני הוא, עכשיו אני על החלון, עכשיו אני חושבת
לעצמי שנמאס לי מהכל. אני שוב בוכה, אבל הפעם זה אחרי הרבה
מאוד זמן שלא בכיתי. ת'אמת, אני מרגישה סתם, ריקה, אין בי
כלום. אני מביטה למטה.
אנ'לא מבינה את עצמי, אני מתוסבכת עמוק בתוך עצמי, עמוק ברגשות
המעורבבים האלה.
אני לא מבינה בכלל מה מניע אותי לשבת פה, על החלון שלי, להסתכל
למטה ולחשוב אם לקפוץ או לא לקפוץ, אחרי שהייתה לי תקופה כל כך
טובה, תקופה שהייתי שמחה, לא עצובה כל הזמן. אומנם גם לא הייתי
מאושרת, אבל שמחה - אז בעצם למה אני פה עכשיו?
אני שוב מסתכלת למטה, מנגבת את הדמעות ומדליקה סיגרייה.
אני פה כי הסביבה שלי משפיעה עליי, כי עד שהיה לי כל כך טוב
וכל כך כיף שחודש לא בכיתי, שלא הייתי עצובה, פתאום הכל חזר:
הסביבה עצובה אז גם אני - אי אפשר להיות צבעוני בעולם אפור.
הדפיוצר הזה, לא נכנסתי אליו שבועות, הייתי בטוחה שזה העבר
שלי, שאני לא צריכה את זה יותר, שאין לי מה לכתוב אין לי מה
להוציא, היה לי כל כך טוב.
כנראה שטעיתי.

אני יורדת מהחלון. אני לא יכולה לעשות את זה, אין לי אומץ
ויותר מזה, אני לא מסוגלת להשאיר כל כך הרבה מאחור, משפחה,
חברים, כל החיים שלי בעצם.
פתאום אני מרגישה חזקה, אולי זה בעצם סתם אשליה?
כן או לא - כבר לא אכפת לי כל כך.
אני אעשה הכל כדי לא לחזור לתקופה הזאת של העצב, הכל.