הנה אני שוכבת על הרצפה של החדר שלי, מרוכזת בעישון הסיגריה
האחרונה מהקופסא, עוצמת עיניים ונודדת למקומות אחרים, נעימים
יותר.
פתאום שמתי לב שהבית שהיה רועש קודם, כמו עדר פילים פטפטני
במיוחד, השתתק עכשיו עד לדממה מוחלטת. חשבתי האם לקום ולבדוק
האם קרה משהו, אבל נזכרתי שאסור לי לעשן מחוץ לחדר, והיה חבל
לי לבזבז את השאחטות האחרונות, אז לקחתי עוד שלוש-ארבע שאחטות
עמוק-עמוק לתוך הריאות המשחירות שלי, וקמתי לבדוק את השקט.
בדר"כ אני נהנת מהשקט, מהדממה, אבל הפעם היה בו משהו מוזר.
פתחתי את הדלת של החדר, ופתאום ראיתי מולי מערבולת של צבעים
בעיניים, ומערבולת של חושים מבפנים, ומבלי להבין איך זה קרה,
תוך כמה שניות הרצפה הלבנה והקרה פגעה בי, ונכנסתי למקום אחר,
מוזר קצת, אבל הוא היה נראה מעניין מאוד.
התחלתי ללכת בשביל הכהה שבין הפרחים הגבוהים. ראיתי מולי
מישהו. הוא נראה דווקא דיי טוב: גבוה, שיער שחור חלק עד
הכתפיים ועיניים ירוקות גדולות.
התקדמנו אחד לעבר השני וברגע האחרון לפני שהתנגשנו הוא נעצר
מולי וביקש סיגריה.
הוצאתי את הקופסא מהכיס והבאתי לו אחת, כשאני מוציאה עוד אחת
בשבילי.
התחלנו לדבר ולהסתובב,עברנו ליד ארמון שעשוי מפרפרים, ליד גנים
שלמים של וורדים שחורים שהיו עסוקים בלהוריד אחד לשני דם, וליד
שדות שלמים של צמחי מריחואנה בגודל של 12 מטר כל אחד לפחות,
אבל התעלמנו מהם. המשכנו ללכת ולדבר כאלו הכל רגיל, ואנחנו
רואים את זה כל יום.
נעצרנו ליד פטרייה גדולה והוא אמר שהוא מצטער ושהוא חייב ללכת
עכשיו. הפטרייה נפתחה והוא נכנס.
המשכתי ללכת לי מחויכת בשדות של אוזניי חתולים.
פתאום הכול התערבל שוב. הצבעים, התחושות והרגש - ראיתי צבעים
מסתובבים מולי בצורה מסחררת.

קמתי בחדר לבן, דיי ריק. רק אני, הקירות הלבנים, המיטה, וכמה
רצועות שחיברנו בינינו היו שם.
אני שונאת חדרים כאלה,,כל כך לבנים וכל כך ריקניים, זה מדכא את
הרצון לחיות לפי דעתי.
אחות רזה נכנסה לחדר ונראתה מעט כעוסה.
היא דיברה המון, ראיתי לפי כמה שהשפתיים שלה זזו, אבל לא שמעתי
כלום. הייתה רק מין דממה, דממה מפחידה כזאת.
היא דחפה לי ליד חמישה כדורים וכוס מים, והבנתי שכנראה אני
צריכה לבלוע אותם עכשיו.
ניסיתי לשאול "למה"?
אבל היא לא הקשיבה, או שאולי בכלל לא אמרתי כלום.
לקחתי את הכדורים ובלעתי אותם אחד-אחד לפי סדר מסוים שהתארגן
לי בראש.
היא יצאה מהחדר וטרקה את הדלת.
המשכתי לבהות ברצועות החומות שקשרו לי את הידיים למיטה עוד רבע
שעה בערך.
לאחר מכן נכנס רופא לבוש לבן.
הוא לא דיבר ולא אמר כלום, רק נעץ לי את המחט של המזרק בווריד
ויצא.
לאט-לאט הכול נהיה מטושטש יותר, ואז שוב מצאתי את עצמי שוכבת
על השביל הכהה והמוכר.