הוא הגיע בזמן. מהרגע בו הגיעו הבריונים ועד הרגע בו החלו
בתקיפת הבחורה עברו שניות מעטות והוא הגיע בקטע שלפני אי
הנעימות המינית. נערה צעירה, יותר נכון, לא נראית יותר מבת חמש
עשרה אולי שש עשרה. הזינוק שלו היה מושלם, ממש כמו באימונים,
הסמטה החשוכה הייתה תפאורה תיאטרלית משהו ולמרות שלא היה דבר
משעשע בסצינת האונס שלפניו הוא חייך אותו חיוך שקט שהיה בדרך
כלל מתחת לברדס. הוא נחת על כתפיו של אחד התוקפים. כולם, אפילו
זה שהיה עם מכנסיו מושפלות והיה עסוק בקריעת בגדי הנערה,
הסתכל. מולם עמד אדם לבוש ירוק כהה, ברדס משוח על ראשו וגלימתו
עוטפת את גופו. הכל היה ירוק פרט לסמל לבן שעיטר את חזהו, חד
קרן. חבורת האנסים, עכשיו הוא ידע כי היו אלה נערים, בהתה בו,
החליפה מבטים וגמרה אומר לחסלו. כרגיל, חשב לעצמו. זה שנחת
עליו שכב מתחתיו, מעולף כנראה. השאר עשו תנועות שנראו כניסיון
נואש ליצור איזושהי צורה של אומנות לחימה. חיוך עלה על פניו אך
אף אחד לא ראה, הברדס כיסה הכל. הראשון הכה, ונפל לפני שהתקרב
למרחק של חצי מטר ממנו, לשאר לא הייתה הצלחה מרובה ביותר, פרט
לאחד שכנראה למד איזושהי אומנות לחימה אנושית, הוא הגיע למרחק
של שלושים סנטימטרים. נותר האחרון, זה שעכשיו עמד עם מכנסיו
למעלה אחרי מאמצים נואשים להחזירם למקומם בשלוש השניות שעברו
מאז קפיצתו. הוא הסתכל על חבריו, על האיש, על הנערה, ששכבה ללא
חלק עליון, שהיה זרוק קרוע לידה, ובהתה בתוקפיה ובמושיעה כלא
מבינה. לפתע שלף הנער סכין ארוכה בתנועה חלקה ומהירה, "אתה
מתעסק עם האדם הלא נכון, יא בן זונה". שוב חיוך שלא נראה מתחת
לברדס. הנער תקף, ידו נתפסה, עוקמה, הסכין נשמט והנער עף למרחק
של חמישה מטרים עד שנתקע בקיר במהירות שהוציאה לו את הרוח
מהמפרשים. הוא נפל לרצפה, דומם. הנערה, ששכבה חצי עירומה,
שיערה היפה מפוזר בצורה שגרמה לו להרגיש את הבדידות ביתר עוז,
אך הוא דחק את הרגש הצידה. רגשות רק מפריעים. הוא הניף את
ידיו, הנערה יבבה, משותקת ומפוחדת מלעשות דבר מה, ומצמצה תוך
כדי כן. כאשר פתחה עיניה, הזר הושיט לה גלימה ירוקה, כמעט זהה
לשלו. הוא כיסה אותה והושיט את ידו. "בואי", אמר, אך קולו
הרגוע נתן תחושה של בקשה. היא היססה אך לרגע ואז נטלה את ידו.
"לאן את רוצה להגיע", שאל. היא בהתה בו, הבלבול ניכר בעיניה.
נדמה היה שהפחד משתק את מוחה והיא נתונה אך ורק להכוונה
חיצונית. "איפה את גרה ילדה", דחק בה. היא לא ענתה. הוא גחן
מעליה, נמוכה, חשב. הוא עצמו לא היה מעל מטר שמונים. הוא נשק
לה במצח, עפעפיה ניסו להילחם בעייפות שבאה מתחושת החמימות
והרוגע שפשטה בה עם הנשיקה, מהמצח לשאר חלקי הגוף. היא נפלה
לידיו. הביתה, אם כן, חשב. הוא הרים את ידו ומה שנראה כמו חזיז
עף למעלה, חבל קשור אליו, עד שנתקע בקיר למעלה. הוא משך קלות
והם החלו לעלות. כאשר הגיעו למעלה, התברר כי למעלה היה גג
בניין. מושלם, כרגיל, חשב במן תחושת מיאוס. הוא אמנם רק החל את
עבודתו כסייר, אך לאחר שסיים את שלב החניכה שלו, דבר לא ריגש
אותו. לפחות לא כמו פעם. הוא היה בטוח כי עבודתו פה מחלידה
אותו. ישראל, חשב לעצמו, מדרדרת מיום ליום. הוא עמד על הגג,
צפה על הסמטה. זה היה אותו מקום ממנו צפה קודם לכן, כאשר הגיע
למקום. הוא הוציא כדור קטן מכיסו, לחש משהו וזרק את הכדור
למטה, לעבר ערמת נערים. עכשיו הגיע קטע שאהב, להתמזג עם הרוח.
התמזגות לא הייתה דבר קשה בשבילו, אך למזג מישהו אחר ולשמור
עליו ביחד עמו, זה כבר היה אתגר. הוא התרכז, חש את האוויר,
הזרימה הבלתי פוסקת שלו, את הבריזה הלילית של תל אביב, ואז החל
לרוקן את מוחו מכל מחשבה פרט למטרתו; להפוך לרוח. הוא החל
להרגיש קליל יותר ויותר. גם משאו, נערה, הפך להיות קל יותר,
וממשי הרבה פחות. עכשיו הגיע הקטע הקשה. הוא הכפיל את ריכוזו
ויצר לעצמו ידיים אווריריות. בעזרתן הוא אחז בנערה. הוא החל
לזרום עם הרוח, לכיוון מזרח. תוך שניות ספורות הוא גמע את
שלושים הקילומטרים. הגיע ממש לפתח ביתה של הילדה. הוא החל
להרגיש את המאמץ כאשר נפרד מהרוח. הילדה הייתה כבדה משזכר ואף
ציודו האישי הכפיל את משקלו. הוא התגנב אל תוך הבית, יותר שקט
מהאבק, צל בתוך צל, הדלת הייתה נעולה, אך הינף יד שלו סובב את
המנעול והידית והדלת נפתחה לפניו. הוא עלה לחדרה של הנערה,
השכיב אותה במיטתה כיסה אותה ונשק למצחה שוב. הוא הסתכל על
פניה, צחורים וגאים, בשינתה לא נראה עליה כאב הלילה. הוא כמעט
ולא עמד בפיתוי להיכנס לראשה ולהוציא ממנה את מאורעות הלילה.
הוא פנה ממנה, מסרב להודות ברגשות שגאו בו. היא הייתה כמעט
בגילו, למרות שבהופעתו הוא נראה בוגר יותר ממה שהיה באמת. הוא
עבר ליד הדלת, שקוע במלחמה ברגשותיו, עד ששכח ללכת בשקט. כאשר
שם לב לזה, כעס על עצמו ואז עצם עיניו וכל זכר לרגש נעלם.