נגמרו המילים, נגמרו הסיפורים
שיתארו את המצב, והמצב.. בינינו... על הפנים
יצאת מכל מסגרת מתוקה שלי
אפילו הפסקת לישון חמודה שלי
הפסקת גם לאכול, לשתות...
רק יוצאת.. יוצאת "לבלות".
רק לא בבית, אה.
לא להגיד שלום להתראות להורים, שום מילה.
ואת ממשיכה ללכת. נופלת.. זוחלת... אבל ממשיכה להתקדם.
להתקיים. ממה ? זה אין לי מושג.
והוגף שלך צועק, מבקש עזרה.
אבל את משיכה ללכת, שום מילה.
תעצרי ותקשיבי. תקשיבי. לעצמך. את צריכה עזרה.
את צריכה מנוחה
תחזרי לישון במיטה. תאכלי קצת חביתה.
החיים בסך הכל בסדר מתוקה.
רק צריך מדי פעם לעצור, לנשום עמוק ולהמשיך ת'צעידה.
ובמקום להקשיב את כמו טמבלית ממשיכה ללכת
ולאט לאט את נעלמת
מתחילה לרעוד
חוזרת לעשן
קחי עוד קצת רייכן אולי אז תפסיקי להזדיין
תשתי עוד קצת וויסקי, אמרו שזה עוזר לכאב
כלכך מעט ילדה, וכלכך המון עצב.


אתם מוזמנים לתת לי שם למה שכתבתי.