סיפור שנכתב בכיתה י"א. לאחר המסע לפולין.  
מוקדש לרומן ומשפחתו ז"ל.

רבקה הלכה לאורך השביל. בקושי ניתן היה לראות את צמרות העצים
הגבוהים.
קרני השמש פרצו מבין העלעלים הצהובים וריח האדמה הלחה פרח
באוויר. רוח קלילה הרעידה את גופה ולבה.
"כמה נהדר הוא הסתיו" חשבה. היא המשיכה בהליכתה לעבר המכולת
הישנה בקרן הרחוב.
טיפות טל מהלילה שחלף שטפו את גגות המכוניות והעננים בשמים היו
לבנים מתמיד.
מעבר לכביש ראתה את המכולת.

"בוקר טוב" אמרה בעודה סוגרת את דלת העץ הרקובה.
"בוקר מ-צו-ין!" ענה לה אדון פרינגלבאום מעבר לדלפק.
הוא לבש מכנס אפור וחולצה אפורה משובצת ששיוותה לו מראה זקן
ממה שבאמת היה. מעל המשקפיים הכהות שלו ניתן היה להבחין בשערות
אפורות ולבנות אשר מעליהן נח לו כובע קסקט שעבר זמנו.
"מה בשבילך, עלמתי?" שאל בג'נטלמניות מוחלטת.
"אני צריכה חלב. ו... גם תריסר ביצים. בבקשה."
"כן, מיד" ענה לה בחיוך.
המבטא הפולני ניכר מאוד. רבקה תמיד ניסתה לנחש מהו מוצא האנשים
על פי מוצא לשונם.
הוא הניח את החלב והביצים על הדלפק: "שלושה עשר שקלים חדשים
בבקשה" חייך.
היא הגישה לו מספר מטבעות וכאשר הושיט ידו לקחתן, הבחינה
במספרים כהים מוטבעים על זרועו.
משקלט את מבטה החודרני, שלח את ידו השניה וכיסה את זרועו
בשרוול המשובץ.
"תודה" הרעיד בקולו. "ע... עוד משהו?"
"לא. תודה. להתראות." ענתה בקול עדין ויצאה מהחנות הקטנה.

השמים היו אפרוריים כעת וטיפות זעירות החלו נושרות על אפה
ולחייה.
"הגשם הראשון..." חשבה.  
היא עברה ליד גן משחקים קטן והתיישבה על ספסל מתחת לעץ
אדמוני.
"היכן החלב והביצים?!" נזכרה. "שכחתי הכל בחנות!" קראה בקול.
"אינני יכולה לחזור לשם... לא עכשיו..." חשבה בצער.
לאחר מספר דקות החליטה לשוב לביתה. כל הדרך חשבה כיצד תסביר
לאמה היכן המוצרים אותם ביקשה לקנות והיכן הכסף שקיבלה לשם כך.

היא עלתה לאט בגרם המדרגות של בניין המגורים.  

בפתח ביתה עמד אדון פרינגלבאום ונקש חלושות על הדלת. בידיו
החלב והביצים.
כששמע צעדים מאחוריו, פנה אליה במבט אפור ועצוב.
"עלמתי... אני חושב ששכחת את החלב... והביצים. ואני חושב
שהפחדתי אותך קצת... גם כן... יכול להיות...?"
"באמת... באמת היית שם?" שאלה.
"כן... הייתי באושוויץ... לפני 58 שנים. משם המספרים..."
הוא עצר לרגע, לקח נשימה עמוקה מנסה להרגיע את לבו הפועם
בחוזקה והוסיף: "את יודעת מהי אושוויץ? למה ברחת ככה מהחנות?"

רבקה השפילה מבטה. הוא הגיש לה את ידו והם התיישבו יחד על
המדרגה הקרה.
"למה אתה לא מוריד את המספרים האלה?" שאלה בעיניים נוצצות.
"המספרים האלה... הם חלק מחיי. אני לא יכול לחיות ללא כל חלקי
התצרף של החיים שלי. אני לא יכול למחוק את העבר. אני יכול רק
לנסות לשפר את העתיד. אבל בשביל זה... צריך הסטוריה. צריך
זכרונות..."
הוא נשען על הקיר הצהבהב. "אני בטוח שקשה לך להבין את המשמעות
של כל זה. את גם קטנה עדין. וזה דבר שאפילו מבוגרים מתקשים
להבין. גם מי שהיה שם לא מבין. זה פשוט לא הגיוני...
בקרוב אהיה בן 70. אני בעצמי לא מבין..." חייך ברכות.
"זה כאב? המספרים... זה כאב?" שאלה.
"לא" ענה ברצינות. "אמי נרצחה בטרבלינקה ואחיותי... אינני יודע
מה עלה בגורלן. מאז כבר לא כואב לי דבר. לא הרגשתי דבר."
הוא השתעל מעט ודלת ביתה של רבקה נפתחה.
"הו! רבקה! כבר התחלתי לדאוג! במכולת אין תשובה ואצל חברות גם
לא ולא ידעתי איפה את ו... הו אדון פרנגלבאום... בוקר טוב...
אממ... קרה משהו? רבקה?"
אדון פרינגלבאום נעמד נעזר במעקה המתכת ומשך בכתפיו.  
"לא... לא קרה דבר. העניין הוא שאחרי שרבקה הלכה שמתי לב שנתתי
לה חלב מקרטן שהתכוונתי להשליך כיוון שפג תוקפו. ובמילא כבר
התכוונתי לסגור כיוון שאינני מרגיש בטוב הבוקר. כך ש... החלטתי
לעבור כאן ולתת לכם קרטון חלב חדש." הוא השתעל קלות.
"הו, תודה לך אדון פרינגלבאום. איש טוב אתה. תודה לך."
אמא של רבקה חייכה חיוך רחב וקצת מוגזם והזמינה אותו להכנס.
"לא, תודה." ענה במבוכה. "אני באמת צריך לחזור כעת. להתראות
ויום טוב שיהיה לשתיכן."
הוא פנה ללכת וקרץ לרבקה קריצה קטנה וערמומית.

למחרת בבוקר הלכה רבקה לאורך השביל. שוב ניתן היה לחוש את ריח
האדמה הלחה ולהביט בעננים הלבנים.
"בוקר טוב אדון פרינגלבאום" אמרה בעודה סוגרת את דלת העץ כשגבה
פונה אל הדלפק.
"אדון פרינגלבאום לא יהיה כאן היום" ענתה לה בחורה צעירה עם
קול צווחני. "הוא נפטר. הזעיקו אותי לכאן היום בחמש בבוקר.
התקף לב או משהו כזה. בכל אופן, במה אפשר לעזור לך, ילדה?".
לבה של רבקה החל לפעום במהירות. היא ניסתה לדבר, לשאול, לומר,
אך קולה סרב לשתף פעולה.
היא יצאה מן החנות, טורקת אחריה את הדלת הכבדה.

היא התיישבה על מדרגות העץ הירוקות בפתח המכולת.
"אבל... הוא מהשורדים... הוא לא יכול למות. הוא לא יכול לעזוב
את..." חשבה בתדהמה מהולה בעצב נוראי.
"נפטר! נפטר! נפטר!" קול הבחורה הדהד בראשה.
היא נעמדה והחלה ללכת ללא מטרה. ללא יעד ברור.
"עכשיו תצרץ החיים הושלם" חשבה בצער.

בערב שכבה במיטתה. מהמיטה יכלה לראות את המטבח. שם אמא ישבה
וקילפה תפוחי אדמה מתוקים. על שולחן העץ נח לו העיתון האפור.
רבקה ניגשה אליו.
"מי ימות ומי יחיה?/ הבעיות בשטחים בשיאן!/ מחבל נוסף נעצר
במחסום חיזמה/ נפטר הפצוע אנוש מן הפיגוע אמש"...
עוד כותרות ועוד אותיות אשר ביצבצו מעל דפי העיתון ללא סדר.
ללא רחמים.
"אני לא יכול למחוק את העבר. אני יכול רק לנסות לשפר את
העתיד." נזכרה בדבריו מיום אתמול.
"איך אפשר להשפיע על העתיד, אמא?" שאלה בקול עדין.
אמה הביטה בה מופתעת - בה ובעיתון שבידה.
"ובכן..." אמרה לאחר חשיבה קצרה, "לא ניתן לדעת מה יקרה בעתיד
ועל כן יש צורך להיות ולנהוג בדרכים טובות. יש להיות אנשים
טובים. יש לנהוג בכבוד בזולת ובכך לזכות בהערכה ובכבוד מצד
אחרים. יש לחשוב על המילים לפני שהן יוצאות מפינו ויש ללמוד
מטעויות ולא לעשות אותן שוב בעתיד..."
"נכון!" קראה רבקה בהסכמה. "צריך לכבד את השוני שבין האנשים
ולאהוב את הרבגוניות שמקיפה אותנו. בדיוק כמו פרחים! כל אחד
הוא פרח שונה ומיוחד וכל אחד יפה בדרכו."
"נכון רבקל'ה" חייכה אמא, "ואת... את הפרח המיוחד שלי. הכי יפה
שיש לי".