כשחזרתי מבית הספר, ירדתי מהאוטובוס בתחנה המרכזית. בכיסי היו
חמישים שקלים, אותם יעדתי לקנית כדור משחק קטן. אשה ניגשה אלי,
ובפיה ספור כי נתקעה בלי כסף לנסיעה. היא הבטיחה שתקנה לי כדור
גדול כשתגיע הביתה ליעדה. בקשתי ממנה תעודת זהות: שם משפחתה
היה כהן, היתה לה ילדה בשם לימור, והיא התגוררה ברחוב אידלסון
בתל אביב.
הכסף לא הוחזר, ואני נותרתי בלי כדור.

הייתי חייל וחזרתי מהבסיס יחד עם חייל אחר, המתנתי לו בשעה
שנכנס לחנות לקנות דבר
מה. אשה בעלת חזות של "מתחזקת" דחפה עגלה ישנה ותינוקת בתוכה,
היא נגשה אלי:
"יש לך חמישים שקלים כדי לקנות כדור לילדה?".  
"מה שמך?"
"לימור כהן"
"איפה את מתגוררת?"
"רחוב אידלסון".
"מה שם הילדה?".
"יסמין".
"תני לי נשיקה בתמורה"
היא נשקה  לי על לחיי.
"התכוונתי על השפתיים"
היא הססה ונשקה על שפתי.
"ועכשיו עם הלשון".
דמעות עמדו בעיניה.
החיייל השני יצא מהחנות, דחפתי לידיה את הכסף והלכתי לי.

חזרתי מבילוי בשעת ליל מאוחרת, ברחוב אלנבי הבחנתי בנערה הולכת
וכושלת. היא פנתה אלי, וספרה לי שאמה חזרה בתשובה. הנערה חזרה
בשעת לילה מאוחרת, והן רבו.
"יש לך חמישים שקלים להוסטל עבור לילה?", שאלה. ראשה צנח על
צווארה תוך כדי דבור, ועיניה נעצמו. הובלתי אותה לספסל,
והוצאתי את תעודת הזהות מתוך תיקה: שמה היה יסמין כהן והיא גרה
ברחוב אידלסון. עצרתי מונית והבאתי אותה לביתי.
   
בבוקר הזמנתי שוב מונית, ברחוב הירקון בסמוך לרחוב אידלסון,
ראיתי כדור גדול מונח על המדרכה. "את יכולה לרדת כאן", אמרתי
לה, "הכדור ביידים שלך".