ראיתי אותה מרחוק, חתולה שמנמנה ויפיפייה עומדת מספר סנטימטרים
מן המדרכה - לפני מכונית חונה. החתולה השמנמנה התלטפה לה במספר
המכונית שנמצא מלפנים ונהנתה לה מכל רגע. התקרבתי עליה בזהירות
ובחנתי את המצב המשונה, היא סגרה לה עיניים והעבירה את ראשה
העדין מסביב למרובע המלבני המתכתי הזה. התקרבתי כל-כך שיכולתי
לשמוע אותה מגרגרת! היא הייתה כל-כך עסוקה בלהתלטף במתכת
הקרירה ואפילו לא הבחינה בי, בוחנת אותה.
הוא שונא אוטובוסים. אף פעם לא הבנתי למה. אבל כשהוא צריך
להגיע ממקום למקום, הוא נוסע לו באופניים האלה שלו, ככה סתם עם
עצמו. לעיתים רחוקות, הוא מרשה לאמא שלו להסיע אותו נגיד למקום
מסוים או משהו כזה, אבל אף פעם לא - לאף אחד אחר. לפני שלוש
וחצי שנים כשהיינו ביחד הוא ישב אצלי בבית והסתכל טוב על
כרטיסיית האוטובוס שלי. הוא אמר שהוא חייב להשיג אחת כזאת אם
נמשיך להיות ביחד, כדי שהוא יוכל להגיע לבית שלי לעיתים
קרובות, וגם כדי שנוכל להיות באוטובוס ביחד פעם. הוא מעולם לא
קנה את כרטיסיית האוטובוס הזאת, הוא מעולם לא נסע מאז
באוטובוס, הוא לא אוהב שאנשים אחרים זזים איתו למקומות. הוא לא
נהנה שהם רואים אותו עובר ממקום למקום, צופים בו יורד בתחנה
מסוימת. הוא אוהב לזוז במהירות שלו להסתכל על הנוף המשתנה
מזווית הראייה הפרטית שלו ככה בלי לשתף, אף אחד אחר. בגלל זה
הוא עדיין נוסע באופניים המטופשות שלו לכל מקום. תמיד ידעתי
שהוא ככה די סגור, אף פעם לא שמתי לב עד כמה.
החתולה המשיכה להתלטף לה ואני ככה התחלתי לרחם עליה. את האמת,
בהתחלה חשבתי שאולי היא מתלטפת במרובע המתכתי הזה בגלל שקצותיו
עגולים וזה נעים לה, אך מייד המחשבה הטיפשית הזו עברה ממוחי -
קצוות עגולים לא יכולים להעביר מגע נעים כשמדובר במתכת לא עבה
במיוחד! תחושת החיבה והרחמים גברו עלי והחלטתי שאולי אין
לחתולה השמנמנה הזאת אף אחד שילטף אותה. המחשבה הזאת עשתה לי
עצוב אז החלטתי ללטף אותה בעצמי.
הוא היה נורא נחמד מבחוץ לכולם. באמת בן אדם מאוד מנומס, אפשר
להגיד. הוא גם ניסה להציג את עצמו בצורה הכי פשטנית ואמיתית
שאפשר. הוא היה לובש את הבגדים הכי פשוטים. מעולם לא הייתם
תופסים בארון שלו יותר מארבע זוגות מכנסים ואחת פיג'מה או משהו
כזה. הוא לא אהב לקנות בגדים, או להסתפר, הוא הלך במראה מוזנח
יחסית. אבל דווקא המוזנחות שלו העידה על אמיתיות שגרמה לכולם
ככה נורא לחבב אותו. הוא היה נורא מקסים - בן אדם מצחיק,
מתחשב, כולם צחקו איתו. הוא מעולם לא היה עושה משהו רע בכוונה
לאף אחד, הוא לא אהב לרכל, או לספר סיפורים מיותרים על אנשים
או דברים שקורים במציאות. בעצם, אני הייתי הבן אדם היחיד שראה
כמה שהוא לא ככה באמת. אלי הוא היה ככה נורא מגעיל, כשהוא נפרד
ממני הוא לא התייצב מולי אלא נתן לי לחכות הרבה זמן ולהבין את
זה לבד. אבל עדיין סירבתי להכיר ברוע השרוי בו ובמשך שלוש וחצי
שנים בחנתי עד כמה הוא אמיתי. אבל הרוע שלו רק התגבר - הוא היה
מגיע אלי אחת לכמה חודשים בוכה לי על כל מה שאנשים עושים לו.
הוא היה מספר לי סיפורים, מדבר על החיים, ומתוודה על הרצון שלו
למות. אני הייתי שם בשבילו מתי שהוא רק רצה - מקשיבה, מלטפת
מנשקת אותו. ומספר ימים אחרי זה שהחברים שלו היו צוחקים עלי
בקול הוא היה צוחק איתם, לא היה להם מושג עם מי הוא בכה, לא
היה להם מושג בכלל. זה נמשך ככה אפשר להגיד, שנה וחצי - אחרי
זה הוא הפסיק לבוא.
התקרבתי בעדינות ונגעתי בה קלות על צווארה, היא פקחה את עיניה
בשבריר של שנייה, התפקחה והחלה נרתעת ממני. התרחקתי. היא החלה
לברוח, היא לא רצתה שאגע בה בכלל, היא לא חיפשה מגע אנושי היא
לא חיפשה מגע אחר בכלל. התרחקתי יותר, התיישבתי על המדרכה לידה
והתחלתי לבכות - הרגשתי ממש רע עם עצמי שבכלל ניסיתי ללטף
אותה.
יום אחד פגשתי מישהו חדש, הוא היה נורא נחמד - באמת, גם יפה
ואדיב ונורא מתחשב. היינו ביחד חודש, אני חושבת. הוא היה היחיד
שקרא לי נסיכה, הוא אמר שאני נוטעת בו השראה לכתוב שירים והוא
באמת היה כותב. הוא אמר שהוא אוהב. גם אני חשבתי שאני אוהבת,
אבל כנראה שהשלתי את שנינו. זה נגמר, ככה די מהר. על השטח הכול
היה מושלם, באמת אהבת נעורים מטורפת - אבל הוא לא הצליח לגרום
לי להפסיק לדבר על איזה ילד אחד ששכח לקנות כרטיסיית אוטובוס,
לפני שנה וחצי. זה נורא הטריד אותו, זה גם נורא הטריד אותי,
הוא היה היחיד שבאמת ניסה להתקרב אלי אבל הוא היה אנושי יותר
מידיי בשבילי, הוא לעולם לא היה מבין.
ישבתי שם ובכיתי, הייתי אובדת עצות לחלוטין. משראתה החתולה
היפיפייה שהתרחקתי מעט - חזרה אל מול גלגלי המכונית החונה,
והחלה להתלטף לה שוב במתכת הקרירה. הסתכלתי עלייה בחוסר הבנה
מוחלט! אבל רגש הרחמים החם לא עזב אותי.
ברגע שנרתעתי מהדבר הכי טוב שקרה לי התחילו שוב החורפים. הוא
היה מתגנב אלי פעם בכמה שבועות והיינו מדברים שעות על גבי
שעות. הוא לימד אותי המון על עצמי, המון על החיים, המון על
המציאות. הוא באמת היה בחור מאוד חכם, אני לא סתם אומרת. הוא
ידע שאני אוהבת אותו, הוא ידע שהוא הדבר היחידי שהצליח לגעת
בי, הדבר היחיד שעשה לי טוב. היינו מתחבקים נצחים ארוכים
ומתנשקים לנו בשקט, בלי שאף אחד יכול היה לשמוע, הוא לא נתן
לאף אחד לדעת. הוא הסביר לי שהחיים עבורו הם משחק ותיאר לי איך
כל יום נפתח פרק חדש, הוא לימד אותי על הדמות שהוא משחק, ואני
הייתי מרותקת. לא שמתי לב שגם אני בתוך המשחק החולני הזה שלו.
הייתי בטוחה שעם כל הפתיחות דיברנו בשעות של שפיות. אך הוא
מעולם לא אהב אותי, כמו שאף אחד מאיתנו לא היה אי פעם - שפוי
לגמרי. הוא היה בא אלי רק בלילות כי ידע שבבקרים הוא יצטרך
להסביר לי כמה שזה לא הדדי. וכך היה, מידי פעם היינו נפרדים
ממשהו שלא היה קיים בכלל. בעצם, כשאני חושבת על זה, היינו
בתקופה הזאת יותר נפרדים מאשר שהיינו ביחד. באחת הפרדות הוא
התחיל לצרוח עלי שהוא לא אוהב אותי וכשבכיתי לו הוא הציע
שנחתוך אחד את השני ככה להבטיח שתמיד נהייה שם אחד בשביל השני,
אבל שניפרד. היו בכך, המון סתירות. זה נמשך ככה בערך שנה וחצי
נוספות.
המשכתי לבחון את החתולה המתענגת מולי, היא הייתה כל-כך מלאת חן
ותמימה שבאמת רציתי שיהיה לה רק טוב. קיוויתי שככה מידיי פעם
היא עולה לה למדרכה ויש שם כמה חתולים שהיא מצחקקת איתם
בלילות, באמת שקיוויתי אפילו שיש לה חתולה אחת להתחמם איתה
בגשם, או סתם בימים של קור.
היא הייתה שם תמיד, במשך שלוש וחצי שנים ארוכות. הבן אדם הכי
יפה שיצא לי להכיר. היא הייתה חכמה, ריאליסטית והרבה יותר
מחוברת לאדמה ממני. היא הייתה שם תמיד בבקרים שהוא החליט
לעזוב. היא החזיקה לי את היד, ומחתה את הדמעות. היא תמכה בי
בכל דרך שהיא רק יכלה, היא הקשיבה לשטויות שיצאו לי מהפה ולא
פסלה אותן. היא ידעה שהיא פשוט חייבת להסכים איתי בשביל לעזור
לי באמת. היא לא נכנעה ממני, ולא ויתרה עלי היא הייתה משתפת
אותי ברעיונות שלה ומידיי פעם מזכירה לי כמה שהוא לא טוב
בשבילי אבל תמיד הייתה מבינה את השיגעונות. היא הייתה הבן אדם
היחידי שיכולתי לסמוך עליו בתקופה ההיא, לפעמים אפילו לא ידעתי
אם היא יודעת כמה היא באמת חשובה לי. היא הייתה גאון, באמת,
וכל-כך טובה מבפנים שכשהיינו מדברות עליו לפעמים חשבתי שהיא
נכנסת לעיוורון שלי כלפיו למרות שידעתי טוב מאוד שהיא רואה
אותו מזווית שונה לחלוטין.
החתולה סיימה להתלטף ואני שבתי לי לביתי.
יותר מאוחר באותו היום חלפתי בדיוק באותו מקום - החתולה היפה
נשארה עומדת באותו המקום אך המכונית לא הייתה שם. היה על פנייה
של השמנמנה מבט עצוב ומנוקר כאילו לא נותר לה בשביל מה לחיות.
הבטתי בה בזלזול על התלותיות שבה, אך מהר מאוד הזלזול הפך
לרחמים, ואז לחמלה והלכתי משם מהורהרת.
הוא התקשר אלי ואמר שהוא צריך אותי, אני כמובן זינקתי מאושר
למשמע קולו. הוא אמר שהוא בא לקחת משהו. הוא נסע אלי בג'יפ של
אמא שלו למרות שאין לו רישיון. ואני - נכנסתי למכונית הירוקה
שהחלה לנסוע. זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא נתן לי לנסוע איתו.
ולמרות שזה היה לא חוקי, הרגשתי הכי מאושרת בעולם. זאת הייתה
הפעם הראשונה שהרגשתי שהוא נותן לי לראות אותו משתנה באמת, זאת
הייתה הפעם הראשונה שהוא נתן לי לראות את הנוף מתחלף לו מתוך
המכונית שלו, בקצב הנהיגה שלו ואני הייתי מוקסמת. באותו לילה
עשינו אהבה. ביום שאחרי בבית הספר חלפנו זה מול זו כמו שני
זרים, כאילו כלום לא קרה והוא, הוא סיפר לכולם בשכבה כמה שלילה
קודם הייתי זונה.
אחר כך הוא ביקש סליחה, הוא אמר שהוא יספר לכולם כמה שהוא חלש
ותלותי, כמה שאני חשובה לו, הוא אמר שהוא בן אדם רע ושאני
היחידה שיכולה לראות את זה ושהוא מצטער ושהוא חייב שאני יאהב
אותו תמיד. אני הייתי המומה, במשך שלוש וחצי שנים האהבה
שהתעצמה בי גרמה לרוע שבו לצאת יותר ויותר. הוא בחן לראות כמה
אני מסוגלת לספוג, עד כמה בן אדם מסוגל לאהוב אותו באמת.
בערב הלכתי עם החברה הכי טובה בעולם לאכול לגלידה, ישבנו שם
כמה שעות. באיזשהו שלב היא הרגישה שמשהו לא בסדר, היא יצאה
החוצה והתחילה להסתובב. הלכתי אחריה שאלתי אותה אם הכול בסדר,
היא אמרה שכן אבל ידעתי שהיא מרגישה משהו, שאני לא מסוגלת
לראות. היא חצתה את הכביש וחזרנו בערך ביחד לגלידרייה, שני
קווים מקבילים, שתי דרכים מקבילות, אך בינינו כביש היה ובו היו
מכוניות. בדרך חזרה הביתה היא החלה לרוץ לעבר הכביש.
ניסיתי להסביר לו שאני לא יכולה לסלוח לו יותר, שהוא משמיד כל
שבריר של הגיון בראשי הקטן, שהוא מוציא אותי משפיות שהוא מכניס
אותי לאובססיות - שהוא לא בריא בשבילי. באמת שניסיתי להסביר.
אבל הוא היה כל-כך אמיתי איתי: דיבר איתי על חולשה, על כאב ועל
רגשות אשמה. ברגע שהוא התחיל לדבר על לחתוך את עצמו נשברתי -
הסברתי לו שזה לא הסוף ושאני מקבלת אותו חזרה. שאני אוהבת אותו
, שאני אף פעם לא יכעס עליו כי אני מוקסמת ממנו כמו שהוא,
אפילו שלפעמים הוא רע. לאחר כמה ימים חזרתי לדבר איתו והסברתי
לו שאני פשוט לוקחת הכול בחזרה. שאני לא מסוגלת לסלוח לו וזה
הכול יצא משליטה. הוא ניסה לעצור בעדי, אך לא השארתי לו
ברירה.
רצתי אחריה וצפיתי גם אני במחזה הנוראי - היה זה אמצע הלילה
ועל הכביש, ליד שלולית של דם שכבה לה - חתולה דרוסה. הייתי
המומה ולא יכולתי לזוז. היא רצה והתקשרה למוקד אח"כ חזרה לראות
שהכול בסדר. ראיתי את הכאב בעיניה, את החוסר אונים, והעצבות
הגדולה. חשבתי לעצמי על הילדה המתוקה שעמדה לידי, על החברה הכי
טובה שלי, זה לא בסדר שמשהו יעציב אותה בצורה כזאתי זה לא היה
צודק שהיא ראתה את החתולה הדרוסה לפני. הייתי מעדיפה להסתיר את
המחזה הזה ממנה.
חשבתי לעצמי על החתולה המסכנה בשניות לפני מה שקרה. היא ודאי
התהלכה לה על המדרכה והביטה במחשבה - לאן להמשיך. היא הייתה
מלאת אפשרויות, וטעונת דרכים ללכת בהן, ובכל זאת בחרה באקראיות
את הדרך ההיא, בשנייה ההיא. ואז התרחשה, תאונת הדרכים.
עצבות מתמלאת בשמחה, מרובעים מתגלים כריבועים, מציאות גוברת על
דמיון. פתאום, הכול נראה כל-כך מוחשי ונכון. במשך שלוש וחצי
שנים התלטפתי במתכת לא עבה במיוחד שפצעה אותי בצורה לא תקינה.
כמו כולם, הייתה לי בחירה, כמו כולם היו אלפי זרמים ללכת בהם,
אינסוף אפשרויות ואני שהייתי טעונת דרכים שונות בחרתי ללכת
בדרך הזאת. הרחמים העצמיים גוברים מתמלאים בזלזול ומשתנים
לשנאה עצמית. פתאום גם כעסתי על עצמי מאוד שהייתי צריכה להעביר
את החברה הכי טובה שלי את כל השיגעונות האלה- זה בכלל לא מגיע
לה, חשבתי. זה בכלל גם לא הגיע לי, הרהרתי. חשבתי על החתולה
העצובה על הכביש כשראתה שהמכונית נעלמה, חשבתי על הפנים
המתלטפות שלה. חשבתי על החתולה הדרוסה על הכביש, ששכבה לה שם
בשלולית של דם. פתאום התמלאתי פחד ולאט לאט הוא הפך לגאווה.
אני הפסקתי לגרגר בגללך, ותמיד הייתה לי חתולה לצחקק איתה או
להעביר איתה את הלילות. אני הפסקתי לחכות שהמכונית החונה
תחזור. אני לא חיכיתי שהמכונית תניע את המנוע ותסע.
לפעמים יש את הרגעים האלה, שאני כל-כך טעונת דרכים, מזל
שהצלחתי לטפס לי חזרה למדרכה לפני שגם לי קרתה, באופן מצער
ונורא - תאונת דרכים.
אני רוצה להקדיש את היצירה הזאת בראש ובראשונה לחתולה שחיכתה
לי כל השנים על המדרכה ושיכנעה אותי לעלות בחזרה!
הגר, רציתי להגיד המון תודה על חברות מדהימה, על התמיכה, על
הצחוקים, על ה"ללכת איתי" על משהו לא רציונלי בכלל , על
ההקשבה, על פנינות החוכמה, על כל מה שאת. והכי תודה על מי
שאת.
בנוסף, אני רוצה להקדיש את היצירה להראל שבטח לא יקרא את זה
לעולם - תודה על האהבה הבריאה והקצרה שנתת לי והמון המון סליחה
על כך שהייתי ככה, לא מספיק בריאה בשביל לקבל אותה, לאחוז בה,
לא לעזוב, ולהעריך אותך.
הקדשה נוספת אליך אורי, שבודאי גם לך לא יצא להגיע לפה לעולם -
העובדה שסגרתי את הדלת זה לא מפני שהפסקתי לאהוב אותך, זה בגלל
שלא יכולתי להרשות לעצמי להידרס. אני מאחלת לך כל טוב.
והקדשה אחרונה וחשובה ביותר לחתולה המסכנה שגרמה לי לראות - מי
יתן ויהיה זכרה ברוך. אני באמת מקווה שהיא במקום יותר טוב. | 