היא לא האמינה. הבחור שלידו התיישבה ניקר לה במוח בשבועיים
האחרונים סתם, בלי שום סיבה. אחרי שלא חשבה עליו כמעט שמונה
שנים, פתאום התחילה להיזכר איך היתה חרמנית עליו. איך בנתה
פנטזיות במעלית המצחינה בדרך לעבודה, וגונחת עם המעלית בהגיעה
לקומה, נרגשת מעצם הידיעה שהוא נמצא בפנים. שמונה שעות מתוקות
בכל יום, במשך שנתיים וחצי הם העבירו בין אותם קירות. והנה
הוא, יושב כאן לידה עם אשתו, דקות ספורות לפני שמתחיל מופע
מחול.
מה שלומך? היא שאלה אותו בשפתיים צמודות, מסתכלת רק בזוית
העין. לא. הוא לא השתנה בכלל. הוא נראה יפה יותר. אבל הוא גם
נראה זקן מאד. ומיושב בדעתו. והאמת? משעמם. אפילו משעמם יותר
ממה שהיה אז. שגם אז הוא לא היה השפיץ של המשרד. בניגוד לבוס
הצעיר, אבל זה סיפור אחר.
"יופי." הוא ענה.
הוא מיד זיהה אותה ונכנס למבוכה. בטח בגלל שפשוט לא זכר איך
קוראים לה. כן. הוא זוכר שהיא עבדה אתו. והוא גם זוכר את
המשרד, אבל איך אפשר לזכור את השם שלה? המוח שלו התחיל לעבד
נתונים במהירות: כן, היתה צעירה מאד אז, חתיכה, אני זוכר את
השמלה החומה שלה, מממ,...
"אני מקווה שנהנה."היא זרקה משפט סתמי.
"אני בטוח".
ואז נזכר שהיא היתה קצת פרחה בעיניו אז, ואפילו עלתה לו על
העצבים לפעמים עם הפטפטנות והטרחנות המיותרת שלה סביבו. סביב
כולם בעצם.הוא הציץ עליה כשהיה נדמה לו שהיא  עסוקה בשיחה עם
בעלה וראה את הרגליים הארוכות שלה, כמה היא יפה, ושקטה, ובסך
הכל כבר ילדה גדולה. נדמה לי שהיא שמה עלי עין אז, הוא אמר
לעצמו אחר כך, באוטו בדרך הביתה. "מי?" שאלה אישתו, והוא הבין
שדיבר בקול: "הבחורה הזאת שישבה לידי? עבדנו יחד פעם באיזה
משרד. היא היתה בחורה צעירה ושרמוטה ישר אחרי צבא." "נו?"
הסקרנות של האישה התעוררה, אם כי היא ניסתה להסוות בנונשלאנט,
הרי מי זאת השרמוטה הקטנה הזאת שהיא ראתה אותה מצוין כשהתיישבה
ליד בבעלה. בטח לא אחת שתטריד את המוח שלה. "נו, והזדיינתם?"
"מה פתאום?" הוא בכלל לא הבין את השאלה. "היינו יחד אז?" היא
שואלת אותו, יודעת כבר את התשובה. "אה... אני חושב שכן".

כשהגיע עם אשתו הביתה הוא זיין לה את הצורה. קרע אותה בשביל כל
השנים בהן לא פנטז על ילדה אחת שהיום ראה כמה היא גדלה ויפתה.
והילדה שגדלה ויפתה הלכה הביתה לכתוב את הכל.