השנאה שלי
אלייך
היא כל כך עצומה
מהירה מדי
לא נתת לי מספיק זמן

אני מתיישב מולך
אחרי שנאה אחרת (או סתם עייפות)
מכין איזה תענוג קטן בצד
ואת חמימה ונעימה
אטמוספרית ורקעית
ושובה

ואני מתנווח לי
אל מול אורך הזוהר
מחליק וגולש מטה על גל של עייפות רכה
מתכרבל בערפול
מתערפל בפלבול
של עיני הליאות

ובחלוף זמן מה,
בצבור כוחות מחודשים
אחרי נועם ורכות,
באות השראה
ותזזיתיות.
אך אינן מספיקות, כי בינתיים נשביתי
בערפולי, באורך המקסים
אין הן מספיקות לי לנפץ ברוך את אזיקייך הצמריריים

והערפול אינו מתכרבל
והפלבול רק מבלבל ומאמלל
והעיניים מכאבן הן שונאות.
ורק במלוא שאגות הקהל את אזניי
ורק בהתעצמותך כשתבקשי טבעת בערמתך
ורק בזהור אורותייך עד ריצוד תמונה
שכבר חזרה והפכה לי לשגרה
שמרכות ריקה
ורק כשהשנאה כה חזקה
כשתיעוב רגעי טיפס לשיא
אנפץ את אזיקיי הצמר שהפך פלדה
ואקום מן הכורסא

אני שונא אותך
קופסת פלאים שלי
עד לפעם הבאה