מוקדש לפיליפ ק. דיק ואסימוב

"כבר כמה זמן הוא ככה?" שאל ד"ר שיין כשהוא נכנס בסערה, ונראה
שהוא מוטרד בעליל. "אנחנו לא יודעים בדיוק" ענו האנשים בחלוקים
הלבנים שהתרוצצו כמו משוגעים, והיו אנשי טכנולוגיה מהשורה
הראשונה במדע ועובדיו של הד"ר. הם כולם עמדו בחדר גדול, מעבדה,
עם ערמות של מכשירים מתקדמים ומוניטורים גדולים שכולם הראו את
אותו הדבר: גרף עולה, וכשהוא מגיע לשיא הוא מתחיל מחדש ממקום
נמוך מתחת לציר האיקס. במרכז החדר ניצב אדם, או דמות אדם. זה
היה "גולם 1" , שיא הטכנולוגיה, המילה האחרונה של המדע המתקדם,
"דמות אדם עם אינטליגנציה מלאכותית" אם לצטט את דיברי הד"ר
מהנאום האחרון שהוא נשא לאוזני המשקיעים. ועכשיו הוא פשוט שכב
במרכז החדר, על מיטה לבנה, שהייתה מיטתו בחודש האחרון, חודש
חייו היחידי. ולאדם מהשורה הוא נראה כמו חולה בניתוח, אבל שום
שריר לא זז, שום בוכנה לא נעה, הוא יותר היה קרוב למת. חוטים
שונים יצאו מאחורי עורפו והיו מחוברים למוניטורים שעליהם
הסתכלו המדענים בתקווה, אך עדיין כל הזמן אותו גרף, כמו
סיזיפוס, מתאמץ לטפס מעלה, ואז שוב מתחיל מאותה נקודה, אי שם
בתחתית.

"נמחק לו הזיכרון?" שאל הד"ר, בעוד הוא רוכן מעל צג מחשב
אקראי. "לא נראה כך" ענה אחד המתמחים, שהחזיק בלוק ניירות
בידו, ונראה שהיה קרוב לייאוש "אנחנו עדיין רואים פעילות
בגרפים, ה - CPU שלו עדיין עובד, אבל אין תגובה... כאילו פול
גז בניוטרל... אולי הוא עסוק בחישובים מסובכים, תקוע בלולאה",
ניחש המתמחה.

עוד פעם, הד"ר הליט את פניו בידיו ופסע לעבר אחד החלונות
שהשקיפו על הקמפוס, בשעה מוקדמת זו של הבוקר רק מעט סטודנטים
פסעו בשבילי הבטון בין המדשאות בדרכם לשיעור הראשון. הוא חשב,
על ימיו הראשונים כסטודנט, על החלומות, על הגולם, על המענק
למחקר, על פריצת הדרך בחקר מדע המוח האנושי והחשיבה בכלל. "מי
היה האחרון שדיבר איתו ?" שאל הד"ר. "נראה לי שהילד." ענתה
מתמחה אחרת תוך כדי דפדוף בערמת פלטי מחשב. הילד, חשב הד"ר,
כן, זה היה רעיון יפה, ילד מוכשר, בן 7 נבחר ללוות את הגולם
בצעדיו הראשונים בעולם. מעין חבר בשבילו, ובאמת היה נראה שהם
מסתדרים, הוא זכר צפייה בהקלטות איך הילד לימד את הגולם לבנות
בלגו.

"נראה שהוא ישן" אמר הילד. "מה זאת אומרת ישן?" שאל הדוקטור
נסער בעליל, "הוא מכונה, הוא לא צריך לישון". "הוא ישן" אמר
הילד, והמשיך להתעקש על כך, כאילו זה דבר רגיל בהחלט
שאנרואידים הולכים לישון. "אז איך מעירים אותו?" הקשה הדוקטור.
"לא יודע" ענה הילד בתמימות, "אולי כשהוא יצטרך לעשות משהו,
הוא יקום". "איך זה התחיל?" שאל שוב הד"ר. "הוא שאל איך זה
כשישנים...אז לא הצלחתי להסביר לו בדיוק, הוא רק הבין שצריך
להירדם קודם". "ואז". " הוא ניסה אבל לא הצליח. אז אמרתי לו
שיספור כבשים, וכשהוא יגיע למיליארד הוא בטוח יירדם" אמר הילד
וחזר לצייר חלליות. "מממ....", חשב הדוקטור בעוד הוא מחזיק את
סנטרו בידו.

"מה המקסימום של משתנה אקראי לחישובים בעדיפות נמוכה
שהקצאנו?", שאל שוב הדוקטור, עם מבט תוכחה וניצחון. הפעם השאלה
הופנתה למתמחה.

אך באיזשהו מקום בים המידע הגדול, ישנה כבשה, והיא נספרת. והיא
נעה בין - minInt ל - maxInt. היא לא תגיע לעולם.