הרחתי אותך אתמול.
אבל אתמול זה היה באמת.
השבוע כבר הרחתי אותך פתאום, אבל זה היה כשהייתי לבד, אז לא
יודעת מאיפה זה בא. פתאום הרגשתי שאתה ממש לידי, ופניתי הצידה
בציפייה שתהיה שם, וכשנתקלתי, שוב, באויר הדומם מולי, גיחכתי
לרגע... "טיפשות"...
אני הרי יודעת שאתה לא פה.
מרגישה את זה כל רגע ורגע, כשכל דבר מזכיר לי אותך, ואת זה
שאתה לא פה.
אתמול חבר של אחי בא, והיה לו את הבושם שלך. גם הוא, כמוך, שם
ממנו קצת יותר מהמקובל. קצת, אבל מורגש.
ירדתי לסלון, וכל הבית היה מוצף בריח הזה, בריח שלך. כמו אז
כשהיית מגיע והיית מורגש בכל הבית. אהבתי את זה נורא. אהבתי
להריח אותך בכל מקום. אהבתי שהיית פה, בכל מקום. אהבתי אותך.
אני עדיין אוהבת.
נכנסנו לאוטו, אני, אחי וחבר שלו, והריח שלך...
דמעה קטנה כבר ביצבצה לי מהזוית של העין...
כל הדרך הרצנו צחוקים כשאני לעתים יוצאת מריכוז ושוב מהרהרת
בך...
בהתחלה לא היה איכפת להם אבל כשהלכנו לאיבוד ברמת גן הם כבר
התחילו להתעצבן...
ניסיתי נורא להתרכז בכביש ובסוף מצאנו את המקום. הם ירדו, ואני
נשארתי עם הריח שלך באוטו. כבר ידעתי שהוא יישאר שם עוד
אחריהם. עוד אחריך...
התחלתי לנסוע, והבנתי שאין לי מושג איפה אני נמצאת, וזה
שהעיניים שלי מתחילות לדמוע ולטשטש לי עוד יותר את הראייה לא
עזר למצוא את דרכי החוצה מהרחובות הלא מוכרים הללו.
עצרתי לרגע בצד, נשפכת החוצה, שואפת אותך לבפנים. מתגעגעת.
כ"כ!
חלמתי אותך אתמול בלילה.
בחלום הכל היה כרגיל. הרגשתי כאילו חזרת עכשיו, ושנינו
התגעגענו.
הסתובבנו באיזה רחוב, מוכר דווקא, מחזיקים יד ביד. נישקת אותי
בכתף, עצרת אותי לחיבוקים פתאומיים. ונישקנו וצחקנו וחייכנו,
והיה לי כייף.
ולא כעסתי בכלל שלא כתבת כבר חודש... הייתי שמחה שאנחנו יחד,
ולא היה איכפת. לא שאלתי אותך כלום, והעדפתי שלא להזכיר את זה.
כי זה כבר לא היה משנה. עכשיו אני מצטערת על זה.
פתאום התעוררתי. שכבתי בעיניים פקוחות, דוממת, מאוכזבת מכך שזה
חלום. ופתאום, אני שומעת תזוזות על המיטה משמאלי.
הסתובבתי במהירות שמאלה, כעת בטוחה שאתה שם, באמת, ושהחלום הוא
החיים שבהם אני נמצאת בתקופה האחרונה. חלום רע.
השמיכה הייתה משוכה כלפי מעלה, ואתה הרי לא ישן כך אף פעם,
תמיד צריך את מרחב הנשימה שלך.
הסטתי את השמיכה מטה, ואתה, לא היית שם... כמובן...
שוב מדמיינת אותך ומתאכזבת.
