מסתכלת על עצמי במראה.
דמעה זולגת ועוד אחת.
היא לא אמיתית. אני סתם מרמה.את עצמי, אותם.
וג'ון הבובה מהעיר, איפה שיש מלאכים אומר לי שאיפשר להילחם
בדמעות כשהם לא באות.
והנה. עובדה.
להלחם אני יודעת ואפילו לנצח אבל לבכות אני לא מצליחה.
איבדתי כל רגש?  אני לגמרי חלולה?
איך זה יכול להיות? הרי כואב לי, אני מרגישה רע.
אני אומרת לעצמי שזה כמו בכוויה בהתחלה מרגישים קר נורא.
לאט לאט זה מתחיל להתחמם ולשרוף.
ובסוף? נשארת צלקת קטנה.
צלקות יש לי. והרבה.
בפנים בחוץ, זה באמת משנה?
זה לא מצב הגיוני ככה נכון? שכל נשימה שלי מהולה בכאב נורא?
שכל פעימה של הלב היא כמו פיצוץ נורא?
כי אם זה ככה אז אולי אני עוד אצליח למצוא נחמה.
ומי יודע אולי אפילו להתרגל.
זה אפשרי בכלל? להתרגל לכאב? זה הגיוני? אפשר?
אפשר לסבול ממנו, אפשר להנות, אבל להתרגל?
מסתכלת על עצמי במראה.
שוב אני מקיאה.
לתוך האסלה או על דפים זה אותו הדבר.
אומרים שאחרי שמקיאים מרגישים פחות רע.
אני סתם מרגישה כלואה.
בין מציאות לגהנום, בין בלבול להבנה מכאיבה.
חיה בסרט, כל תנועה מתוכננת
ואיך משתחררים מסרטים שכאלה?
ג'ון הבובה מהעיר, איפה שיש מלאכים אומר לי שיש כאלה שמדממים
רק כדי להיות בטוחים שהם בחיים.
אני מדממת המון מכל כיוון.
בפנים בחוץ, זה באמת משנה?
אותו האפקט של כאב בלתי פוסק.
אני צריכה קצת לישון, להפסיק לפחד.