אין לי אף אחד
אף לא אחד
אני לבד.

אומרים שחופשי זה לגמרי לבד, לא?
אז למה אצלי זה לא ככה? אני כלואה ולבד.
לגמרי לבד.
תחושה כל כך בוכייה שמבהירה לי בבטחון שאף אחד לא באמת אוהב
אותי. לאף אחד לא באמת אכפת.
אין לי כלום.
אין לי אף אחד.
ואני מתחילה להאמין שאין בכלל מצב בו מישהו באמת יאהב אותי
ובאמת יכיר אותי. קשה לי להאמין שזה יקרה.
נידונתי לחיי בדידות, צער והעמדות פנים.
העמדות פנים שכבר עושות לי בחילה אבל אין ברירה אלא להמשיך,
אחרת כל ה"מודאגים" שלי יתנפלו בשאלות והאשמות שאני כבר לא כמו
פעם, שאני כבר לא "אני"... כאילו שאתם באמת יודעים מי אני...
(FUCK OFF)
וזה רק יגביר את הכאב והבדידות.
אני חייבת עכשיו להמשיך להיות "בסדר" ושמחה מבחוץ אבל כואבת
ויחידה מבפנים. ואין ברירה.

כל מה שאני רוצה זה שיעזבו אותי בשקט. רוצה להיות עם עצמי.
אם אתם לא איתי באמת, אל תהיו איתי בכלל.
אני לא צריכה את תרבות הזיוף שלכם. זה ריק ומיותר מבחינתי.
גם ככה אף פעם לא תבינו אותי ותכירו אותי באמת אז בשביל מה
לטרוח?
תנו לי אי בודד ושקט ואתם משוחררים מהמשחק. לא צריכה שום דבר
מעבר. רק אני והיקום שלי. הוא ילטף אותי, הוא יכיר אותי ויבין
לליבי.
הוא יפיג את הלבד שלי.

אין לי אף אחד.